(אזהרה; נושאים כבדים כמו מוות והתאבדות.)
״ספר לי על היום ההוא, ניקו.״ המטפל שלי אומר לי. ״על ביאנקה.״
אני עוצר לחשוב מאיפה להתחיל. אני אוסף את מחשבותיי ולוקח נשימה עמוקה. הרבה רגשות נזרקו בי לאחרונה. יותר ממה שאני רגיל - ואני רגיל למעט מאוד. אני עוצם את עיניי בחוזקה, מנסה ליצור ריקנות אפלה בראייה שלי, אני פותח אותן שוב ואני רואה אותה. היא עמדה שם בפעם האחרונה שראיתי אותה. אני רואה את זה בבירור ואני מדבר.
זה היה יום חורפי. אני יכול להגיד לך את התאריך המדויק, אבל זה לא ממש משנה. זה רק משנה שזה היה קור עז. מרירות שרק חורף בניו יורק יכול להביא. אני זוכר את הקור כי לפני שיצאתי ללכת לבית הספר, ביאנקה אמרה לי ללבוש ז'קט נוסף מעל הסווטשירט שלי. אני מרשה לה בשלילה לשים ג'קט מעלי.
ואני זוכר שרטנתי על עזיבה או על איחור, ביאנקה נישקה לי את המצח. היא לא עושה את זה בדרך כלל. אני בדרך כלל מקבל חיבוק כמו תמיד. הייתי צריך לדעת שמשהו לא בסדר ששפתיה צחצחו את פניי. הם היו כל כך סדוקים. היא נראתה כל כך עצובה. אבל כולם נראים עצובים בבית באותם ימים. אף אחד לא ניגן יותר בפסנתר. זה הפך נורא לא מכוון. לפעמים הייתי מנסה לנגן, אבל רק כשלא היה אף אחד בבית. זה עשה את כולם עצובים מדי.
היא נפרדה ממני ואני נפרדתי בחזרה. ידיה התעכבו על כתפי כיאלו היו מהוסות להרפות. אבל היא כן. גם אז הייתי צריך לדעת שמשהו לא בסדר. הייתי צריך לדעת אלף דברים.
שמתי את זה בצד והלכתי לבית הספר באותו יום כרגיל. ביאנקה למדה בתיכון שהתחיל מאוחר יותר, אז היא נשארה מאחור. אני זוכר שהסתכלתי לעברה מעבר לכתפי כדי לראות אותה עדיין מתבוננת בעצב. הפרצוף הזה הוא האחרון שראיתי ממנה. קווצות שיער ככה היו תלויות על פניה החיוורות. היא נראתה מבוגרת ממנה. היא לא נראתה בת ארבע עשרה. נשימתה בקושי נראתה באוויר האפור. ידיה הוורודות החיוורות היו שלובות כדי להתחמם. שפתיה הסדוקות והורודות היו דקות ומכווצות. היום היה אפור וקר. המעיל האדום שלה היה חריף נגדו. היא בהתה בי בעיניים ריקות ועצובות. פניה היו כמו מסכת חרסינה. יפה, אבל לא מוכר. לחייה היו סמוקות כנגד עור חיוור. עיניה הריקות עוקבות אחרי, ובכל זאת נראו רחוקות ולא ממוקדות.
כשעזבתי, התחיל לרדת שלג
עדיין הייתי בחטיבת הביניים אני חושב שהייתי בן שתיים עשרה. זה היה השיא של נושא הבריונות. אבל אחרי אותו יום, אף אחד מהילדים לא דיבר איתי. הם הרגישו רע, אני חושב. שהכעיס אותי יותר. שהם הפסיקו רק מתוך רחמים ואפילו לא טרחו להגיד סליחה או לדבר איתי. להיות לבד כמעט היה גרוע יותר מהבריונות.
אני מקדים את עצמי.
הלכתי לבית הספר. ישבתי בשיעור וילדים נגעו בי. אכלתי ארוחת צהריים לבד וצפיתי בשלג יורד בעדינות מחוץ לחלון. נשלחתי למשרד, הלכתי במסדרון לאט מאוד, לא להוט להיות בכיתה. אם הייתי יודע, הייתי הולך מהר יותר. לא שזה היה מציל אותה. ספרתי את צעדי כשצעדתי במסדרון השקט. נכנסתי בשקט למשרד שבו חיכו לי מבוגרים שמעולם לא ראיתי קודם לכן עם פרצופים מודאגים ועיניים עצובות.
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanficברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
