אני אוהב להקשיב לו מדבר ולא אומר כלום בעצמי. אין לי חשק לדבר היום ונראה שהוא מבין. אני נותן לו כוס קפה ונותן לו לדבר ולדבר.
וויל מדבר על דברים כמו סיוע כספי לסטודנטים לרפואה ועל חייו בקולג'. הוא מדבר על שותפו לחדר שנראה שהוא שונא אותו. הוא מדבר על אמא שלו ששרה קאנטרי ואבא שלו שהוא סופר. הוא אוהב את כל סוגי המוזיקה, הוא אומר. כן, אפילו קאנטרי. כן, אפילו ראפ. הוא לא מקשיב לכל הדברים הצורחים, אבל הוא מכבד את זה. הוא מדבר על תיאטרון מוזיקלי במשך זמן מה. הוא אומר לי שהוא מצפה לחופשת האביב. אז אולי תהיה לו הפסקה ונוכל לדבר יותר. הוא אומר לי שבית הספר מלחיץ ואיך הוא רצה שיוכל להישאר כאן כל היום בבית הקפה.
הוא מפטפט ועיניו מזוגגות. אבל כשהם מסתכלים עליי הם מתבהרים שוב. הוא עייף.
"ישנת?" אני שואל לבסוף לאחר שראיתי את עיניו מתבטלות שוב מתמקדות בעצמן.
"לא," הוא אומר.
"תישן קצת," אני אומר לו. זה כמעט חצות.
הוא אומר לי שהוא לא רוצה לחזור עד שהוא בטוח שהשותף לדירה שלו ישן כי השותף שלו שונא אותו. ושותפו לדירה צפוי להיות ער.
אני נותן לו קפוצ'ון שישמש אותו בתור כרית ובית הקפה כל כך חם ושקט, שהוא נרדם כמעט באותה מידה. הריסים שלו ארוכים ובעלי צבע קל. ידיו שהיו קפוצות לאגרופים נרגעו והונחו בחן על השולחן. חלק משיערו הזהוב נופל מול פניו והוא רוקד בכל נשיפה. אני כמעט רוצה לגעת בו, אבל אני לא.
הלילה שקט יחסית עם לא הרבה לקוחות. הייזל גם לא כאן. אני צופה בנשימה היציבה של וויל מזווית העין. גופו מתנשא מעלה ומטה שוב ושוב כמו מטרונום. בכל פעם שהוא שואף, אני עוצר את נשימתי יחד איתו.
הדלת נפתחת ואני רואה מישהי מוכרת ומישהי שאני לא מזהה.
"בוקר טוב אנבת'," אני מברך אותה. "לא ראיתי אותך זמן מה. מאז השקת הפרויקט הגדול האחרון שלך. איך זה שלא ביקרת אותי?"
אנבת' הייתה לקוחה קבועה, עוד שהיא הייתה מושכת את כל הלילה ועבדה בלי סוף על הפרויקט הענק שלה. כמעט הפכנו לחברים. היא הייתה מספרת לי הכל על עבודתה האדריכלית ועל כל הדברים הגדולים שהיא תכננה. זה היה בשבילה. עבודה, עבודה, עבודה.
היא והילדה שאיתה מזמינות לאטה ומוקה והן יושבות בשקט בפינה. הן מדברות בקול נמוך ואני קולט מעט מהשיחה שלהן.
מעולם לא ראיתי אותה עם אדם אחר. הילדה מעט כהה ושזופה עם שיער קצר וקצוץ. עגילים גדולים נצצו מתחת לאורות הקפה העמומים שעל אוזניה. הייתה לה התנהגות נינוחה ורגועה שקנאתי בה. שמעתי את אנבת' אומרת את שמה. פייפר.
אפילו אנבת' מפתחת חיים משלה מחוץ לעבודתה. יש לה חברים ומשפחה ועכשיו אולי חברה די משמעותית. מאז שהכרתי אותה, היא ידעה רק על עבודה. ובכל זאת, נראה שהיא מדברת אליה כל כך רגוע וטבעי. היא לא מסובבת טבעת או מגרדת את ידה. הלוואי ו-וויל היה ער לדבר איתי שוב. אשמח לשמוע על סיוע כספי או כל דבר אחר מלבד המחשבות שלי.
המחשבות שלי בסדר רוב הזמן אבל היום, נראה שהן בלעו אותי.
אנבת' ופייפר עוזבות. אנבת' מנופפת לעברי ואני מנופף בחזרה. כמעט כאילו היינו חברים. אנחנו חברים? אנחנו יכולים להיות חברים?
בית הקפה שקט.
"ניקו?" קולו מצלצל. ראשי מסתובב במהירות לקולו מבלי שאצטרך אפילו לחשוב. "הנה הקפוצ'ון שלך בחזרה,"
איכשהו, הוא הגיע מאחורי. הוא ממש קרוב אליי. לפחות אני יודע איך הוא מריח עכשיו. קשה למקם. זה כמעט פרחוני עם רמז למשהו עצי.
"תודה" אני מגמגם. הקפוצ'ון חם בידיים שלי ממנו נשען עליו.
"לא, תודה."
בהיתי בו במבט נוקב. "לא, תודה."
"לא, אתה." הוא אומר עם קצת יותר כוח .
"לא, אתה." אני מתנגד בשובבות.
"אני עוזב," הוא אומר ומחייך למרות עצמו.
אני פותח לו את הדלת "אז תעזוב."
"תודה," וויל אומר ומחייך אליי. האוזניים, הלחיים והצוואר שלי מתחממים. זה כאילו הוא מדליק אותי מבפנים החוצה.
אני צוחק. "תזדיין." ודוחף אותו בקלילות החוצה מהדלת. הגב שלו חם על היד שלי. הוא מסתובב וקורן. החיוך שלו בהיר מספיק כדי להפעיל את כל העיר. למה הוא מסתכל עליי ככה, האוויר של ניו יורק צונן ומצנן מעט את פניי החמות. הוא מרים את ידו כדי לנופף ואני מנופף בחזרה. אני רואה את הגב שלו נעלם ברחוב הסואן.
הפנים שלי מרגישות מוזר. למה הפנים שלו הסתכלו עלי מוזר? למה החזה שלי מרגיש כל כך מוזר? אני נוגע בחזה שלי ואין חור. אני נוגע בפנים שלי מחייכות. מחייכות? השרירים שלי זוכרים בכלל איך לחייך? בגלל זה הפנים שלי מרגישות מוזרות? אני מרפה את פניי לתוך הזעפתי הרגילה שלי.
אלוהים אדירים.
חייכתי. צחקתי.
צחקתי.
בגלל זה הוא הסתכל עליי ככה.
אני לא יודע מה לעשות עם זה.
זה טוב? רע?
אני לא יודע.
אני הולך הביתה. אני לוקח גומי מלטונין. זה מתוק וטעמו לא טבעי על הלשון שלי, אבל זה בטעם תות וזה מזכיר לי אותו.
אני בקושי ישן בכל מקרה. המוח שלי חסר מנוחה לחשוב על הצחוק הזה. זה נשמע מוזר? עשיתי משהו מוזר? המבט הזה שהיה לו על הפנים שלח כל כך הרבה אותות שאני לא יכול לפענח אותם. אפילו אחרי שהפכתי אותם שוב ושוב במוחי, אני לא מצליח להרכיב את עצמי.
אני ישן וחולם עליו שוב. אני לא יודע על מה. פשוט ידעתי שהוא שם.
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanfictionברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
