אני מתעורר מוקדם ממה שארצה. השמש רק מתחילה לעלות. אני שוכח שאני ישן במקום אחר ואני מתעורר מאוד מבולבל כשאני שומע את מקהלת הציפורים החזקה. הבוקר עדיין עמום.
החזה של וויל עולה לאט. הוא ישן עמוק. ראשו נשען קרוב לכתפי ושערו הזהוב פזור ומעורער. זרועי מונחת עליו. ברגעים שקטים כאלה אני אוהב אותו הכי ברור. נתתי לעצמי לחייך קצת. האור הכחול שוטף את הבית וצובע אותו במלנכוליה שלווה. זה כאילו אני בכיס של זמן דומם שבו שום דבר לא קיים חוץ ממני והאהבה שלי אליו.
אני מחלץ את עצמי מהמיטה. עצוב לי לעזוב, אני אוהב את זה לבד. בשנתו הוא אוסף מעליו את השמיכות ומחזיק כרית קרוב לחזהו. אני מחייך לעצמי. הוא יהיה בסדר בלעדיי.
אני יוצא מחדר השינה. תמונות ממוסגרות של בני משפחה מציפות את מסדרונות הבית. אני פוזל בתמונה של מה שנראה כמו יהיה כשהיה אולי בן חמש. הוא בזוג סרבל ג'ינס, אוחז באת של ילד. אם השיער שלו בהיר כמו דבש צבעוני עכשיו, השיער שלו היה כמעט פלטינה אז.
יש פסנתר סטנד אפ ישן בסלון הבית. זה ישן, אבל הוא עדיין מכוון היטב ומטופל היטב. המקשים כבדים, אבל ניתנים להפעלה.
אני מכיר רק כמה אקורדים. עברו שנים מאז שהעזתי לגעת בפסנתר. פסנתרים תמיד היו של אמא שלי ושל אחותי. אמא שלי לימדה את שנינו, אבל אחותי תמיד הייתה טובה בזה. פסנתר מעולם לא הרגיש שהוא שייך לי. זה היה שלהם. אבל הם נעלמו ואני מניח שזה שלי עכשיו.
אני מנגן תו ברכות ככל שאני יכול. הלב שלי מתפתל לצליל הקריסטל שמצלצל.
הבוקר שקט מאוד, אך עדיין רועש מאוד. צליל שירת הציפורים מחריש אוזניים, אך רך. צליל התנועה בניו יורק יכול להיות צורם. זה היה הרבה יותר נעים לאוזניים. וויל עדיין ישן אז אני מנגן ושר בשקט כמה פסוקי גן עדן מאת בריאן אדמס.
הו, פעם אחת בחיים שלך אתה מוצא מישהו
שיהפוך את עולמך
יעלה אותך כשאתה מרגיש למטה
כן שום דבר לא יכול לשנות את מה שאתה מתכוון אליי
הו, יש הרבה שאני יכול להגיד
אבל רק תחזיק אותי עכשיו
כי אהבתנו תאיר את הדרך
ומותק, אתה כל מה שאני רוצה
כשאתה שוכב כאן בזרועותיי
אני מתקשה להאמין
אנחנו בגן עדן
כן ואהבה היא כל מה שאני צריך
ומצאתי אותה שם בלב שלך
זה לא קשה מדי לראות
אנחנו בגן עדן, כן
השיר המקורי לא הושר כל כך ברכות, אבל הצליל השקט של הפסנתר מתחנן שהשיר יושר בקול נדוש. הריאות שלי בקושי מבצעות את ההערות. העולם שקט כשהוא מקשיב לי. אני מפסיק לשיר בפתאומיות באמצע השיר כשקרן השמש הראשונה נוחתת על אצבעותיי דרך החלון. אור השמש זורם לאט כמו דבש. אתה לא מקבל סוג זה של אור בניו יורק. נראה שהוא שוטף את כל העולם, צובע אותו בזהב. הלוואי וביאנקה יכולה לראות את זה.
אני לא שומע רעש אז אני הולך החוצה כדי לראות את הזריחה.
הדשא לח מטיפות טל. העלים הירוקים של העצים זוהרים באור חם. הבוקר קריר ופריך. אני נשען על גדר העץ מחוץ לבית, צופה איך השמש זוחלת מעל הים האינסופי של שדות ועצים. ציפורים שרות.
כשהשמים נהיים בהירים יותר, אני מרגיש תלתלים רכים מדגדגים את צווארי. זרועות עוטפות את המותניים שלי. אני נמתח קצת ואז אני נרגע.
"שמעתי אותך מנגן בפסנתר של סבתא שלי הבוקר," וויל אומר בשקט באוזני. אני מרגיש את נשימתו על הלחי שלי. הקול שלו נמוך יותר כמו שהוא תמיד בבוקר. אני מתאהב שוב רק בשקט, כדי לא להפריע לרגע עדין כזה. אבל ליפול, בכל זאת.
"עשית?" חשבתי שאני מנגן בעדינות רבה.
אני מרגיש את ראשו מהנהן. "ושמעתי אותך שר. גן עדן, נכון?"
אני מהנהן. רוח מתגברת וסוחפת את הדשא הגבוה, גורמת לשדות להתפתל. אני מרגיש שהשיער של וויל מברש את העורף שלי. זרמים חשמליים עוברים במעלה עמוד השדרה שלי. השמיים הופכים לורוד חיוור. אתה אפילו עדיין יכול לראות את הירח, כתם חיוור בשמי הבוקר.
"אני חושב שזה גן עדן," הוא אומר, פניו מופנות לעבר השמש העולה. השמש מתארת את תווי פניו העדינים. הוא נראה כמו פסל או איזו יצירת אמנות ישנה. העור שלי דוקר באוויר הקריר. הוא כל כך חם נגדי. הטמפרטורה שלנו מאוזנת לחלוטין. "אני חושב שכשאפרוש, גם אני אעבור לכאן. אולי נעשה את זה ביחד."
"ביחד?" אני שומע את ההפתעה הנעימה בקולי.
"אלא אם כן אתה מעדיף שלא," וויל אומר קצת יותר שקט.
"זה בסדר מבחינתי... זה נחמד," אני אומר. אני אוהב את העיר, אבל זה המקום שבו השלום חי. שום דבר לא משתווה לזה. ו-וויל... אף אחד לא משתווה אליו. יש שקיעה בנפשי, כמו גרגירי חול, מתערב כשהם נופלים.
"אני חושב שזה ממש טוב בשבילך, ניקו, לצאת מהעיר החונקת. תמיד היה כל כך חשוך וקר וקולני," ממשיך וויל, מרים את ראשו מהכתף שלי ומסובב אותו כדי להביט בי. השמש זורחת חם על פני כשהיא שוטפת את הארץ. הרוח קולטת את שערי והקווצות רוקדות כמו להבי דשא חלקלק מטל. אני מרגישה את חום גופו נלחץ על גבי. עיניו הכחולות, מוארות באור השמש, בוהות בי ברכות. כאילו הוא מחפש משהו. הוא מחייך מעט, זוויות פיו מתרוממות מעט כמו פסל יווני. אני עוצם את עיניי.
"השמש נראית טוב עליך," הוא אומר.
יש שלווה בלב שלי.
"אני מסכים," אני עונה לבסוף בשקט. סוף כל סוף. ובכל זאת, שוב ושוב. אלף פעמים. אלף רגעים. אין כאן כלום מלבדנו ואלף גבי דשא מוזהבים מתנדנדים. הקול שלי קרוב להישבר. "אני מסכים."
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanfictionברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
