״אתה אוהב לגור בעיר?״ שואל וויל. הוא שוכב לידי על המיטה שלי, ראשו הסתובב מבעד לחלון אל העיר. בזמן שהוא לא מסתכל, אני לוקח זמן ללמוד את תווי פניו באור עמום. זווית הלסת והסנטר והטיית צווארו. את העיקול העדים של גרונו. הוא ממשיך. ״כל הרעש הזה והיעדר אור שמש... בלי עצים.״
״לא יכולתי לדמיין לגור בשום מקום אחר.״ עניתי. כשהערב יורד מעל ניו יורק, השמיים התקדרו. קולות תנועה עדיין נשמעים בחוץ. אני מניח שהתרגלתי לזה.״
״זה לא בודד? אין עצים או שמש ואף אחד לא טורח להסתכל עליך. יש כל כך הרבה אנשים.״ אומר וויל. הוא מביט בעצבנות מבעד לחלון ברחובות הסואנים. אני לא יכול להסתכל בשום מקום חוץ ממנו. ״זה מרגיש כל כך ריק.״
״לא הייתי יודע. אתה מכיר אותי. אני חי בריקנות. אבל אולי בגלל זה אני כמו שאני. אין שמש או עצים.״ אני אומר. ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שאני לא יודע הרבה מחוץ לחיי העיר. אני לא ממש זוכר איך האוויר הצח הריח או איך ציוץ ציפורים בעצים.
״לסבא וסבתא שלי יש בית בארץ. הייתי הולך לשם בקיץ. היו רק אולי עוד ארבעה בתים בסביבה, אבל אף פעם לא הרגשתי בודד וקר כמו זה. היה הרבה יער לא מופרע בסביבה ותרנגולים תמיד העירו אותי בבקרים והיה טל על כל עלה דשא מצייצת כמו מקהלה של צלילים שונים וסבתא שלי הייתה אומרת לי מה היה כל שיר כשהיום היה חם. לאכול ארטיקים ולשתות לימונדה בלילה, יהיו גחליליות וקולות של צרצרים וציקדות וסופות הגשם של הקיץ... הם מדהימים.״ וויל התלהב. הוא מסתובב מהחלון ומביט בי. עיניו הכחולות בולטות בחושך והן נוחתות עליי. אני מתחמם כשהם מציצים בי. ״אולי אקח אותך יום אחד.״
״אני חושב שהייתי רוצה את זה.״
מעולם לא חשבתי לעזוב לפני כן. לא היה לי לאן ללכת ולא עם מי ללכת. אני חושב שהייתי רוצה לראות את זה, עכשיו כשיש לי סיבה. בקרים דיו וערבים חמים. עם אור השמש המסנן דרך עלים ירוקים על העצים. ולשמוע את קולם של ציקדות וינשופים במקום תנועה יהיה נחמד. וסופות גשמים. סופות גשם גדולות ומתגלגלות.
אני מעביר את אצבעותיי בשיער שלו ורואה את הניגודיות של הבלונדיני הזהוב על אצבעותיי החייוורות. זה חם.
״אתה מתגעגע הביתה?״ אני שואל.
״רק קצת לחוץ. קצת עייף.״ וויל אנח. ״הלוואי שזה היה כמו שהיה קודם. אין מה לדאוג אולי חוץ ממה שסבתא מכינה לי לארוחת צהריים. לא הצלחתי ליהנות מהחיים בעיר עם כל העבודה שאני צריך לעשות. זה מרגיש כל כך קר. לא נראה שאחד מחבב מישהו.״
״וויל, תסתכל מהחלון,״ אני אומר ומהנהן לעבר הזכוכית. ״אנחנו מוקפים מכל עבר באינספור דירות עם אנשים שגרים בהן. לבחורה שגרה משמאלי יש שני חתולים וקראה להם על שם דג הזהב המחמד שלה שהיה לה כשהייתה צעירה יותר. הזוג מימין ממני שני עובדים והם תמיד חולקים את המעלית כל בוקר, ולפני שהמעלית מגיעה לקומת הקרקע, הם מחברים את האצבעות הוורודות שלהם כל יום.״
יש אינספור כמויות של אנשים שמופיעים ונעלמים מהעין. הם הולכים לכיוונים שונים במטרה.
״אלה אנשים עם חיים ושאיפות וחלומות. וכולם כאן בניו יורק סיטי. אתה יכול לשמוע את השאיפות שלהם ולראות את כולם מכאן. אני חושב שזה מנחם.״
וויל שקט. הוא עוצם את עיניו. ״זה מנחם. אבל זה גם מרגיש כל כך בודד שהחיים שלהם לעולם לא ייגעו על ידי שלי והחיים שלי לעולם לא יגעו בחייהם. אנחנו מתרחקים כל כך רחוק, אבל מספיק קרובים כדי לראות אחד את השני ולתהות. זה היה קל יותר כשהעולם שלי היה קטן, מכיוון שיכולתי לגעת בו, זה גרם לי להרגיש כל כך גדול, בניו יורק גורם לי להרגיש כמו גרגר אבק.״ העיניים שלו נשארות עצומות. יכולתי לראות את הריסים שלו מתנופפים.
זה מעניין איך הוא רואה את העולם. אני מנסה לסובב את ראשי ולראות אותו דרך עיניים אחרות. זה בטח בודד להיות הוא. אבל שוב, זה בודד להיות אני. אנחנו מעבירים רגעים בודדים שמצאו זה את זה.
״טוב, אין לשנות את זה, אני מניח. רק דע שהקיום שלך גדול עבורי.״ אני אומר. הוא עוצם את עיניו ומחייך, מניח את לחיו עליי. ״האם אתה עייף?״ אני שואל.
״כל כך עייף,״
״תישן,״ אני אומר לו. ״תרגיש טוב.״
״אתה תישן,״ הוא מחזיר בעצבנות.
״בסדר.״ אני אומר בשקט. ״שנינו נישן.״
הוא מוצא מקום נוח על זרועי ומושך את השמיכה מעלינו. גופו חם והחזה שלו עולה ויורד בכל נשימה. אני נזהר לא לזוז הרגע הזה מרגיש כל כך שביר. כל כך קשה להאמין שהוא אמיתי. בן אדם אמיתי ישן עליי. אני לא בוהה בו מדלפק הקפה או בוחן את חייו מהחלון שלי.
הוא כאן.
וכך גם אני.
וזה, לעת עתה, מספיק לי.
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fiksi Penggemarברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
