"בוא נשיג פיצה", אומר וויל.
אז אני עושים. החנות הפיצה חמה וצפופה, אבל זה מרגיש בסדר. אני נצמד לוויל. הריח מדהים. המשפחה שבבעלותה החנות היא איטלקית. אני יכול לשמוע אותם צועקים על עוד פיצה באיטלקית. כולם בחנות נראים מרוצים. הם משוחחים זה עם זה. הם מחייכים וצוחקים ואוכלים. זה לא כמו לקוחות ממהרים שאני מקבל. לוקחים את הקפה ועוזבים. לדבר בטלפון על עבודה. זה רועש, עליז וחם.
זה מרגיש נחמד. וויל מחייך אליי ואני מגרד את ידי.
וויל הזמין שתי פרוסות פיצה גדולות ואנחנו נושאים אותה איתנו תוך כדי הליכה. הצעדים של וויל רחבים ואני הולך פי שניים מהר כדי לעמוד בקצב, אבל לא אכפת לי. הלב שלי דופק בכל מקרה.
אנחנו לא אומרים כלום, הפה שלנו מלא בפיצה. זה חם בידיים שלי והגבינה חמה. האוויר קריר הלילה, אבל זה רק הופך את הפיצה למהנה יותר.
"זה טוב," אני אומר אחרי שאני בולע ביס.
וויל גמע. "זה אפילו יותר טוב עם נוף. תראה-"
פנינו את הפינה וישנה מזרקה. השמיים מתכהים לאופק כתום עמוק. שאר השמיים הופכים לכחול דיו. סילוני מים מתיזים לאוויר. אורות העיר קופצים מהמים הגועשים ומנצנצים כמו זהב.
"הו וואו."
"נכון?" וויל מחייך אליי. אורות העיר קופצים מעיניו. הם נוצצים בבהירות.
אני לוקח עוד ביס ומהנהן. הרוח הקרירה מרפרפת את שיערנו וכשאנחנו בוהים במזרקה. זה לצד זה. אני מסיים את פרוסת הפיצה שלי והידיים שלי קרות בלעדיה. גם וויל סיים. אנחנו ממשיכים לגנוב מבטים אחד מהשני. יצאתי מהאלמנט שלי. אין לי מושג מה לומר או לעשות. הידיים שלי קרות. אני משפשף אותם ביחד.
ללא אזהרה וויל לוקח את שתי ידי לידיו. הם חמים. החום עובר במעלה זרועותיי אל הפנים והצוואר שלי. אני מרגיש כמו נורה הידיים שלי קרירות נגד שלו.
"אתה מדמם!" הוא קורא. "מה קרה?" הוא בוחן את היד שגירדתי ללא הרף. הוא מנסה להבין איזה סוג של תאונה היה צריך להתרחש כדי שפצע כזה יתקיים.
"פשוט שרטתי את היד שלי חזק מדי, זה הכל. זה לא כואב." אני מרגיע אותו שזה לא כואב. לא עם כל העצבים והחשמל שעוברים בגוף שלי.
הוא מעביר את האגודלים שלו קלות על החלק העליון של הידיים שלי, על השריטה. אני כמעט נמס במקום. עקצוץ זורם במורד עמוד השדרה שלי. אני מרגיש כל כך חם בצורה לא טבעית. הידיים שלו מרגישות מדהים על העור הקר שלי. זה נראה לי כל כך לא טבעי להרגיש ככה. טועה, כמעט. מה אני עושה, נהנה מחברתו של מישהו אחר? מרגיש דביל? זה לא אני. האם זה?
המוח והלב שלי דוהרים. אני שומע את הלב מחריש האוזניים שלי פועם. חבטה, חבטה, חבטה. כמו צעדיו החובטים של טיטאן רץ, המרעיד את העולם בצעדיו הכבדים. אני חסר מנוחה. כשהוא מחזיק את ידיי, אני לא יכול לגרד את הידיים שלי או לסובב את הטבעת שלי. אני נושך את השפתיים שלי עד שזה כואב.
הוא מודד את הידיים שלו נגד שלי.
"האצבעות שלך יפות," הוא ממלמל.
אני מסמיק, הלחיים שלי חמות יותר מהידיים שלו עד עכשיו. אני מקווה שהוא לא שם לב.
"האם אתה מנגן על כלי כלשהו?" הוא מרים את מבטו אלי והוא בטח יכול לדעת כמה אני סמוק.
"אני ניגנתי בפסנתר ממש מזמן. לא נגעתי בפסנתר מאז שהייתי בן שתיים עשרה." אני אומר בשקט. אני לא מזכיר שהפסקתי כשביאנקה מתה. אני מנסה לגרש מחשבות מכוערות כאלה. אין להם מקום ברגע הזה. אני לא יכול להרשות לעצמי להרוס משהו כזה.
"יש לך אצבעות של נגן פסנתר." הוא מעיר. האגודלים שלו עוברים לאורך אצבעותיי. עקצוצים עולים לי שוב על עמוד השדרה. אני עדיין בקושי מאמין שאנחנו נוגעים. שהגוף שלו במגע עם שלי והוא לא נרתע. "הם מקסימים,"
אני לא יודע מה להגיד על זה. הוא פשוט מחמיא לי. "אתה רק מחמיא לי,"
"אתה לא מאמין לי?"
"אני לא מאמין שאתה באמת מחבב...אותי. כמו...כמו החברה שלי. לא הרבה אנשים אוהבים."
"למה שלא יעשו?"
"אני גורם להם לאי נוחות. אני לא חושב כמו שהם חושבים, אז הדברים שאני אומר מוזרים להם. וכשאני פשוט שותק, הנוכחות שלי מטרידה."
"אתה לא יודע את זה."
"אני לא. אני לא יודע כלום. אבל אני מרגיש את זה כל כך חזק, יכול להיות שזה גם נכון."
"אני אוהב את הדברים שאתה אומר", טוען וויל. הוא שקט לכמה רגעים. "למה אתה כל כך נחוש להאמין שאתה לא חביב?"
"לא הייתי מאמין לזה אם לא הייתה לי סיבה מהותית לכך. אני לא יכול להיזכר בתקופה שבה ראיתי את עצמי חביב בדרך כלל,"
"אה, זה מדכא,"
אני מוצא את עצמי מושך בכתפיים. כל כך התרגלתי למילים האלה שהן לא משפיעות עלי יותר. "זו האמת,"
"זה לא צריך להיות", הוא עונה, כמעט בעצב.
אני לא אומר כלום כשהוא ממשיך להעביר את האגודל שלו לאורך האצבעות שלי. הצוואר והאוזניים שלי הרגישו לוהטים. אש שקטה רצה מתחת לעור שלי. פחדתי לזוז יותר מדי. מפחד שהוא ישים לב אם אני נושם בצורה מוזרה. "אני יודע," אני אומר לבסוף.
הוא החזיק את ידי והרים אותן אל שפתיו. אני מרגישה אותם מברישים את העור הקר שלי. העצבים שלי מתפוצצים והעיניים שלי רואות צבעים. האש הדוהרת מתחת לעורי הופכת ללהבות מזנקות. הפנים שלי להוטות. הוא מרים את מבטו אלי ומחייך כאילו הוא יודע מה ההשפעה שיש לו עליי. האש שהוא הצית. הוא מחייך עם שתי הגומות וברק בעיניים.
"החלטתי שאני מחבב אותך מאוד, ניקו, בין אם תחליט לקבל את זה או לא." הוא אומר. אני לא רוצה יותר מאשר להרגיש את השפתיים שלו על העור שלי שוב.
כל הווייתי שקוע בלהבות ואני לא יכול לדבר. אבל הוא מכיר את המבט על הפנים שלי ואני מכיר את המבט שלו אז אני לא צריך. אני לא יכול להרגיש את הקור יותר. אני כבר לא יכול להרגיש כלום חוץ מהרגע הזה. הרגע האינסופי, הבוער בעולם.
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanfictionברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
