השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)

7- המבט המוזר הזה

הוא מביא את המלטונין כמו שהוא אמר שיביא. הוא לוחץ אותם לתוך כף היד שלי. האצבעות שלו חמות והן מרגישות כמו חיבוק נגד הקור הקפוא של היד שלי. אבל לפני שאני יכול ליהנות מזה, היד שלו נסוגה לאחור.

הוא מחייך. "גומי מלטונין. הם בטעם תות."

"תודה." אני ממלמל, אצבעותיי נסגרות על הבקבוק. זה היה בקבוק חדש לגמרי. היה לזה חותם. הוא בטח קנה אותו לאחרונה.

במיוחד בשבילי? אני מתקשה להאמין שמישהו שמכיר אותי כל כך מעט כמו וויל ייצא לקנות לי משהו.

"לא היית צריך." אני מוסיף כי הוא באמת לא היה צריך.

"אל תדאג אפילו בקשר לזה. הייתי חייב לך אחד, זוכר?"

אני נאנח. כמובן שאני זוכר, אבל אני מכין לו משקה חינם בתור תודה. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות. הייזל אומרת לי לצאת שוב להפסקה שלי, מהנהנת לכיוון וויל שישב לבדו, מאזין למוזיקה.

שוב, הוא מציע אוזניה ואני לוקח אותה. מוזיקה ממלאת את אוזני, וזה נשמע לי מוכר בצורה מוזרה. הכל אינסטרומנטלי, אז קשה למקם היכן שמעתי את המנגינה.

הדלת נפתחת ופרנק נכנס. הוא גבוה ורחב ונוכחותו כובשת תשומת לב. אבל פניו עדינות כמו של הייזל. פניה של הייזל מאירות כשהוא ניגש לקבל את פניה, מנקר קלות בשפתיה.

"מי זה?" וויל שואל אותי בשקט.

"פרנק, החבר של הייזל." אני אומר לו. אנחנו צופים בהם משוחחים בהתרגשות מעבר לדלפק.

"או," נראה שהאינסטרומנטלי מתגבש למשהו. אבל מה? "לא ידעתי שיש לה חבר."

אני מושך בכתפיים. אני מגרד את היד שלי פעם אחת. פעמיים.

"האם אתה?"

החזה שלי מתפתל פתאום.

"יש לך אחר משמעותי, אני מתכוון." הוא מבהיר.

הפה שלי מרגיש יבש מכדי לדבר. אני מניד בראשי.

"אה בסדר," הוא נראה כאילו הוא רוצה להמשיך לחטט, אבל חושב יותר טוב.

אני לא מחזיר את השאלה לפני שאני יכול לדבר, המוזיקה היא כבר לא רק אינסטרומנטלית. יש אישה שרה.

"זה איטלקי?" אני שואל למרות שאני כבר יודע שכן. אני מכיר כל מילה בשיר הזה.

"כן,"

אמא שלי אהבה את השיר הזה. היא הייתה שרה אותו כשהיא הייתה מאושרת. תמיד ידעתי מתי נאכל ארוחת ערב טובה כי היא שרה אותה בזמן שהיא בישלה. תמיד ידעתי מתי אבא שלי היה שמח כי הוא תמיד היה שמח כשהיא הייתה. והיא הייתה שרה את השיר הזה והוא היה מוצא את עצמו מזמזם אותו. היא שרה את זה במתיקות לי ולביאנקה כדי להרדים אותנו. הכרתי כל מילה, כל שורה.

אני מזמזם את המנגינה ואני מרגיש שאתכופף מעט קדימה כדי להקשיב. הוא מביט בי בריכוז, אני יודע. אני לא מחזיר את מבטו. אם אעשה זאת, הקול שלי היה מתערער. הזמזום מתפתח למילים. שפתי מעצבות אותן והן נובעות כמו מים. זה כל כך טבעי שאני בקושי צריך לחשוב על המילים. הם פשוט מופיעים מכל נשימה. אבל אני בטוח לשמור על השקט. אני לא רוצה את תשומת הלב מהלקוחות האחרים. אני רק רוצה שהוא יתכופף קרוב יותר כדי להקשיב ולתפוס כל מילה. הוא עושה זאת.

(השיר מתורגם מאיטלקית לעברית (כמה טוב שאני לומדת איטלקית))

"עצי דובדבן ורודים באביב הם

כמו השפתיים של אהובתי,

הנשיקות של אותו ערב ראשון

שאני עדיין זוכר.

חיכיתי לה, בוער מתשוקה,

ומלטף את הענפים הפורחים,

ואז קירבתי אותה בעדינות

אל ליבי."

לבסוף אני מסתובב להסתכל עליו והקול שלי נתפס בגרון ואני מפסיק. הוא מסתכל עליי היום אחרת. אם מבטו בער בי בעבר, מבטו כעת הפסיק כדי להצית שריפות יער. מבוכה לוהטת אדומה נצבטה בקרקפת ובצווארי. היד שלי מדממת הרבה. אני לא יודע למה אני מרגיש ככה. אולי זה מזג האוויר החם הפתאומי. אולי זה השיר. אולי זו הייזל שמתנשקת עם פרנק ומסתכלת עליו בעיניי איילה.

"למה הפסקת?"

"אתה בוהה בי,"

"אני תמיד,"

פרנק מנופף לעברי לפני היציאה והשיר מסתיים. וויל אומר שגם הוא צריך ללכת. אני מחזיר לו את האוזנייה.

"לא ידעתי שאתה יודע איטלקית,"

אני מושך בכתפיים. "המשפחה שלי איטלקית,"

"נשמעת יפה"

הלחיים שלי בוערות. "תודה,"

"זכור לקחת את התרופה."

"אני אעשה," שיקרתי.

הוא מעיף בי מבט אחרון במבט המוזר הזה לפני שהוא עוזב. הנוכחות שלו עדיין תלויה בבית הקפה גם אחרי שהוא איננו.

הייזל שמעה אותי שר באיטלקית. היא שמעה את הרעש בקולי. היא הבחינה במבט המוזר שהביט בי. היא הבחינה בלחיי הבוערות ובידי המדממת. אני יודע שהיא עשתה זאת. היא שמה לב להכל.

הרגשתי את היד שלה על הגב שלי ובמהירות שהיא הופיעה, היא נעלמה. הסימן הקטן שלה לאישור ותמיכה. היא חייכה אליי בשקט ובסתר כמו שהיא תמיד עושה.

אבל אני לא לוקח את המלטונין. נשארתי ער עד מאוחר שוב, אבל לא היה אכפת לי. המחשבות שלי לפני השינה נעימות וטובות אליי ומלאות במילים איטלקיות ובחום שהזדחל במעלה הלחיים והצוואר שלי. הם לא חודרים דרכי כמו להבים עמומים כמו שהם עושים בדרך כלל.

וכשאני סוף סוף נרדם, נפלתי לשינה עמוקה מאוד. זו הייתה מנוחה טובה ואם היו לי חלומות, אני לא זוכר אותם. רק נזכרתי בתחושה של מוחזק. שמש הבוקר זורחת מבעד לרצועות התריסים שלי, מקלחת אותי. התעוררתי נוח והרגשתי כאילו אני לא לבד.