השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)

17-חלמתי שאנחנו אלים צעירים

״למה אני?״

״למה אתה מתכוון?״ שואל למרות שהוא יודע למה אני מתכוון.

״אני רוצה לדעת. למה אני?״

אני בוהה ברחובות למטה בזמן שאני מדבר בטלפון. הלילה תוסס כמו תמיד. המחשבות שלי מלאות בו.

״טוב, יש הרבה סיבות. לא יכולתי לרשום את כולן. אני אוהב את הדברים בך.״ קולו של וויל מעוות דרך הטלפון, אבל אני עדיין מזהה את הקצב והצליל המוכר שלו. יכולתי לשמוע דפים של ספר הלימוד שלו מתהפכים בזמן שהוא עשה שיעורי בית. הוא ממש טוב בריבוי משימות.

״איזו תשובה של שוטר יצא,״ אני לועג בבדיחות.

הוא צוחק והלב שלי מרפרף. ״טוב, זה פשוט שאני חי קצת בטראנס מאז שהתחלתי ללמוד. העולם היה כל כך משעמם ומונוטוני. אתה... בלי להעליב... די מנותק מכל זה. לדבר איתך היה הדבר היחיד שהרגיש אמיתי.״

אין הרבה לומר על זה. אני דוחף את מוחי למילים שיהיו מתאימות כתשובה, אבל שום דבר לא עולה. המילים רק עכשיו שוקעות.

״ניקו?״

״אני עדיין כאן,״

״אה, טוב. דאגתי שאמרתי משהו לא בסדר.״

״לא. פשוט קשה להבין.״

״טוב, אז למה אני?״ אני שומע אותו לוחץ בעט שלו בלחץ. לחץ, לחץ, לחץ.

אני עוצם את עיניי. הלילה גדל מאוחר והרגשתי עייף. אני לא מרגיש ישנוני לעתים קרובות, אבל הקול שלו נשמע כמו זמזום עדין וזה גרם לעפעפיי לצנוח. והרגשתי כל כך הרבה בפרק זמן כה קטן לאחרונה. זה מתיש.

״כי אתה כל מה שאני לא.״ אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני אומר את זה וזה מרגיש נכון. בכל הכנות, קשה להציב במה שמדובר בוויל. הוא פשוט. וזה די והותר בשבילי. זה הכוח שיש לו. הוא יכול פשוט להיות וזה יספיק.

לא יכולתי להיות סתם. אני מרגיש שכל נשימת נשימה היא קרב בשבילי. כל מילה שאני אומר היא ניסיון מכוון להיות משהו או מישהו. אני לא יודע. המוח שלי מטושטש מהעייפות ומהמהום החם של קולו. אני רוצה לשכב איתו קרוב אלי. זה מרגיש קר בלעדיו כאן, אבל לפחות איתו בטלפון, המחשבות שלי לא מתלהמות בראשי.

״ניקו, אתה נרדם?״

״לא,״ אני עונה. יש קרוסלה במוחי. הסוסים הזהובים נסחפים במעגלים בזמן שמוזיקה מתנגנת בעדינות. זה נחמד שיש דפוס כזה מוכר בראש.

״בסדר,״ וויל אומר. אני כמעט יכול לשמוע אותו מחייך. התנועות שלו תמיד נשמעות אחרת שהוא מחייך. זה די מקסים. אשמח לראות את הגומות שלו. העיניים שלי סגורות יותר מדי זמן.

נרדמתי. היה לי חלום.

יש אור שמש רוחץ את כל כדור הארץ בחום. אפילו האבן הקרירה מתחת לרגלינו הרגישה חמימה למגע.

אני רץ, הרגליים שלי עפות. זה בקושי מרגיש כמוני, למרות שהנשימה שלי מאומצת. האוויר היבש והבוקר רגוע. אני לא יודע איך, אבל אני יודע לאן לברוח ומי אני רודף.

הוא.

אני רואה אותו רץ, רגליו היחפות נושאות אותו גבוה באוויר. צווארו מסתובב להביט בי והוא מחייך לרווחה. אני רואה את הבזק הזהב המהיר כשהשמש פוגעת בשערו. הוא מציץ פנימה והחוצה מהעמודים. אור השמש זורח מבעד לעלים וגורם לאור וצל מרקדים עלינו. אני מגביר את הקצב שלי ומושיט את זרועי. האצבעות שלי מצחצחות את שלו. ואז הידיים שלנו נפגשות. אני תופס אותו בחוזקה, מחזיק אותו אחורה.

״תפסתי אותך!״ הקול הוא שלי, אבל אני בקושי יכול לזהות אותו. זה נשמע מאושר יותר. צעיר יותר.

הוא צוחק ושנינו מספיקים לרוץ. הטוניקה הלבנה שלו מתפתלת ברוח הקלה. יש לו נמשים מעלה ומטה את זרעותיו השזופות ומשפריץ את לחיו הורודות. שנינו נושמים חזק מכדי לדבר. יש דפנה זית בשערו הבהיר. העלים כהים על רקע הבהירות שלו. הניגוד גונב לי את הנשימה.

״אתה מהיר. וגם שקט. בקושי יכולתי לשמוע אותך מתקרב.״ הוא אומר לי אחרי שעצר את נשימתו. המחמאה מחממת אותי מבפנים. האוויר החם והריצה הפכו את הפנים שלנו לוורודות מאוד. היד שלו עדיין לופתת את שלי.

אנחנו נשענים על עמוד לבן בעודנו עוצרים את הנשימה. עצי התאנה מתנודדים עלינו כשאנחנו צופים בבוקר. האוויר צחיח וחם. עצים כבדים בנטל הפירות הנוצצים. קול רוח קלה.

״תראה,״ הוא אומר לי שהסתכלנו על העיר היוונית שמתחתינו. השמש זורחת גבוה יותר בשמיים. ״אפולו על מרכבת הזהב שלו.״

״מה מזה? הוא עושה את זה כל בוקר,״ אני צונח בציניות.

״כן, אבל הבוקר הזה טוב במיוחד,״

״למה?״

״השמש נראית מענגת במיוחד שאני איתך,״ הוא אומר לי. החזה שלי מתנפח. אפולו לא אומר לי כלום. חוץ ממנו? תכונות דמויות האל של וויל פונות לעבר האופק. ידו אוחזת בחוזקה ביד שלי. אני מחייך.

אנחנו מרגישים כמו מלכים, למעלה על הגבעה המשקיפה על שאר העולם.

נסיכים של משהו עתיק ומשהו צעיר. אנחנו צוחקים ורודפים זה את זה בבוקר, דרך עצים, עלים ושיחים. העמוד מעגן אותנו כאן.

אני מתעורר והשעה שלוש לפנות בוקר. הצלילים של ניו יורק סיטי מתסיסים מתחתי. אני מרגיש מבולבל. הדירה שלי חשוכה, והאורות של העיר מאירים אותה במעומעם. הטלפון שלי מונח לידי והתנתק מזמן לפני כמה שעות. יכולתי להישבע שהכל מאוד אמיתי. שאנחנו רודפים אחד את השני מתחת לעץ תאנה, טווים בין עמודים גבוהים מאבן קרירה. היה לו דפנה זית בשיער. צחקנו כל כך בתמימות, אבל הידיים שלנו שלובות זו לזו הרגישו כל כך חזקות ואינסופיות. היינו אינסופיים ואלמוותים. היינו כמו אלים צעירים.