"מעולם לא נסעת ברכבת?"
"לא." אני עונה.
"אתה הולך לאהוב את זה,"
הוא תופס את המושב קטיפה ויושב לידי. אני מרגיש את זרועו כנגד שלי. אני לוחץ על כף היד שלו ונועל את האצבעות שלנו. אני משפשף את האגודל שלי על היד שלו. הוא מחייך אליי קטן. חיוך קטן וסודי.
הרכבת יוצאת. אני מרגיש את התנועות שלו מתחתי כשהוא עוזב לאט את התחנה, מאיץ. יש הרבה צלילים שמקיפים אותי והיד של וויל הלופתת את שלי מעגנת אותי לרגע. אחרת, הייתי צף משם עם פסי הרכבת.
"גורם לעיר להיראות ממש בודדה, הא?" אומר וויל, קולו מזמזם מתוק ליד אוזני. הוא לא לוחש את זה, אבל הוא אומר את זה בשקט מספיק כדי שהשיחה תהיה אינטימית.
"כֵּן,"
מבעד לחלון, אנחנו מתחילים לראות עצים והרים רחוקים. החלון הופך לציור מטושטש של ירוקים וכחולים עזים. העיר נעשית תוססת למדי בלילה, אבל זה לא ככה. השמש זורקת אור חם על הכל. הארץ נראית אינסופית. אני עוצר את נשימתי.
"ואנחנו הולכים לבית של סבא וסבתא שלך, נכון?" אני שואל.
"כן," הוא אומר, עיניו עדיין מביטות החוצה מהחלון. "טוב, הם כבר לא בסביבה. ההורים שלי פשוט נשארים שם בקיץ עכשיו. אתה תפגוש אותם,"
"אני צריך לדאוג?" אני שואל, למרות שאני כבר מודאג.
"אוי לא." אומר וויל. "הם נחמדים. עסוקים, אבל. אני חושב שהם עוזבים מחר כי לאבא שלי יש עסקים עם מוציא לאור. הם יהיו בסביבה קצת."
"אה בסדר." אני אומר, מנסה לא להגיע לחרדה מזה. אני מסובב את הטבעת על האצבע עם האגודל. הגלד שבו הייתי מגרד כל הזמן את היד שלי נרפא, אבל העור שם היה מעט בהיר יותר.
וויל מביט בי מסובב את הטבעת שלי ומחייך. "אמרתי לך פעם שהשיער שלך הוא בצבע של נחושת בשמש?" הוא שואל, מטה את ראשו. השמש פתאום מרגישה מאוד חמה על הפנים שלי.
"לא,"
"והעיניים שלך נראות כמו דבש כשאתה מסתובב לכאן," הוא מושיט את ידו ומסובב מעט את סנטרי כך שפני יפנו לדרכה של השמש. היד שלו חמה על העור שלי. השמש חמה על העור שלי. כל העולם מתחמם.
"הריסים שלך כל כך ארוכים. אני יכול לראות אותך כל כך ברור, עכשיו שיש כל כך הרבה אור שמש ישיר", הוא אומר. אצבעותיו נוגעות בחלק העליון של עצמות הלחי שלי ועוקבות אחר קווי המתאר של פניי. קולו נדם. הרכבת משקשקת. אני עוצם את עיניי ונותן לשמש לגרום לכתמים קטנים של צבע לרקוד ולהתנדנד מתחת לחושך העפעפיים שלי.
"אוי," אני אומר. הקול שלי נשמע מרוחק ורחוק. הלוואי וידעתי מה לומר.
"איך אתה אומר שאני אוהב אותך באיטלקית?"
אני פוקח את עיניי בהפתעה מהשאלה הפתאומית.
"טי אמו," אני עונה.
"טי אמו," הוא חוזר ואומר.
"טי אמו,"
"טי אמו,"
פינות השפתיים שלי מתרוממות מעט. "טי אדורו,"
"מה זה אומר?" הגומות שלו נראות. הוא פשוט לא יכול להתאפק. החיוכים שלו אינסופיים. היד החמה שלו אוחזת ביד שלי.
"אני מעריץ אותך," אני אומר לו.
"תלמד אותי יותר." הוא אומר.
"ti amo più oggi di ieri ma meno di domani." אני אומר בשקט. זה פתגם שלקחתי מהסרטים האיטלקיים שאמא שלי הייתה צופה לפעמים.
"זה ארוך. מה זה אומר?"
"אני אוהב אותך היום יותר מאתמול אבל פחות ממחר." אני אומר. החיוך שלו הולך ומתרחב.
"עוד אחד," הוא מתחנן.
"בסדר," אני עוצם את עיני לכמה שניות, דוחף את המוח שלי למשהו מושלם. אני פותח אותם שוב ומסתכל היטב על הרצון.
הוא מחייך מאוד עכשיו. זה פשוט בא לו באופן טבעי. זוהר השמש מהחלון מאיר את שערו כאילו העולם הוא הבמה שלו והשמש הייתה אור הזרקורים שלו. הוא נראה מלאכי, שיערו זוהר כמו הילה. הוא נראה אוורירי לחלוטין.
"Sei il sole della mia vita, " אני אומר בשקט.
הרכבת משקשקת. שדות זהובים מתגלגלים מחוץ לחלון. יש פטפוטים רחוקים מהסובבים אותנו. אני רוכן פנימה ומנקר את שפתי התות שלו. אני מתרחק והוא פוקח את עיניו. פניו פורצות לאט בחיוך. הוא לא יכול להפסיק לחייך. הוא כמעט זוהר.
"מה זאת אומרת?" הוא שואל בשקט, נושך את לחיו ומחייך.
אני רוכן פנימה וגם הוא רוכן קרוב. המצחים שלנו נפגשים ונוגעים וזה כאילו נשמותינו נקשרו את עצמן זו לזו לאותו רגע.
"אתה השמש של חיי."
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanficברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
