"ניקו, אני רוצה אותך ואת הייזל במשמרת היום," אמרה לי האמא החורגת שלי. הלב שלי נעצר בחזה שלי.
"מה?"
"משמרת היום."
"מ-מה-למה?" פלטתי, לא יכולתי אפילו לעטוף את דעתי בעבודה במהלך היום.
"תסתכל על מצב העיניים שלך! אתה לא ישן טוב. ואני יודעת איך המשמרת הזו משפיעה על חיי היומיום שלך. אני רוצה את שניכם בלוח זמנים עבודה רגיל. יש לי אנשים אחרים שאני יכולה להעסיק למשמרת לילה." היא אומרת, מניחה את ידיה על מותניה. "משמרת הלילה לא טובה לך. בבקשה."
ואין להתווכח איתה אז הייזל ואני לא אומרים כלום כי היא צודקת.
אבל זה נראה בלתי אפשרי. אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת היום. אני אתמודד עם לקוחות בוקר. אני אתעורר עם עלות השחר. אני לא אראה יותר אנשים בעצמי הלילה שלהם. אני מרגיש חולה.
"לפחות נישאר ביחד." הייזל אומרת.
כן. אני מניח.
אני מתחיל את המשמרת החדשה מחר בבוקר. אני מנסה לישון כל הלילה, אבל אני בקושי מצליח בלוח הזמנים הרגיל שלי. אני לוקח גומי מלטונין ואני מנמנם לארבע שעות. אני מתעורר בהרגשה נוראית.
השמש זורחת. זה בדרך כלל כשאני הולך הביתה. אני פותח את וילונות האפלה שלי ומכניס את שמש הבוקר. זה שורף לי את העפעפיים ואני מתכווץ. אוי אלוהים. אני צריך לעשות את זה כל יום.
מחזירים אותי לכל אירוע שאי פעם חששתי ממנו. כל יום ראשון ללימודים. טיול הקמפינג המשפחתי. שתי הלוויות. אין לטעות על הנפילה בבטן. זה יהיה נורא.
בדרך לעבודה, הרחובות רועשים. כולם עוברים לידי כאילו אני כלום והם הכל. אף אחד אפילו לא מביט בי. אני אפילו לא יכול להסתכל עליהם. הם כאן והם נעלמו תוך שניה.
אני פותח את החנות עם הייזל ואנשים זורמים פנימה. הם רוצים קפה קר, לאטה ומקיאטו. הם באים בלי סוף. רובם באים והם נעלמים. רק חלק מהם נשארים בסביבה. אני, בדיוק כמוהם, לכודים בטירוף של קבלת פקודות ולא מפסיק לתהות עליהם ועל החיים שהם מנהלים. זה כואב לי. אני מרגיש שאיבדתי חלק מעצמי.
החנות רועשת. כמעט לא ניתן לשמוע את מוזיקת הג'אז על צלצול המפתחות, הפטפוטים בטלפונים וקיטור המים. בית הקפה מואר. יש אור שמש בכל מקום והעיניים שלי לא רגילות.
הייזל מאחורי, עובדת מהר כמוני. היא מביטה בי ומחייכת בהתנצלות ואני יודע שהיא מבינה. זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי.
אני הולך הביתה ואני לא ישן שעות. אני בוהה בתקרה החשוכה, ראשי מלא סטטי. יש מחלה בבטן שלי. המלטונין מכניס אותי לשינה חסרת מנוחה, אולי שלוש שעות.
למחרת זה אותו הדבר. אני מסיט את הווילונות ומעט שמש מקבל את פניי מעבר לאופק. בית הקפה רועש ומואר ואני מרגיש שבור. עם זאת, זרם הלקוחות מואט לאחר הבוקר. לפחות אז, המחשבות שלי עדיין שלי. אז אני יכול ליהנות מריח הקפה ומהפטפוטים השקטים של אנשים שיושבים ליד שולחנות.
"היה ילד שחיפש אותך אתמול בלילה, ניקו," אמא החורגת שלי אומרת לי בקולה שכמעט שר. "אמרתי לו שאתה עובד במשמרת היום עכשיו. מי הוא היה?"
"רק חבר," אני ממלמל. המוח שלי הסתובב במעגלים. חרא, וויל. לא היה לו מושג שהחלפתי משמרת. אני מרגיש רע ואני מרגיש יותר גרוע עכשיו כשאמא החורגת שלי הייתה מעורבת בזה. אני מעדיף לשמור את זה ביני לבין וויל והייזל. למרבה המזל, אמא החורגת שלי עוזבת את החנות כדי להשתתף בעסקים במקום אחר. אני נאנח בהקלה.
הדלת נפתחת ואני מסתכל למעלה.
זה וויל. נשימתי נעתקת בגרון. העיניים שלו מאירות למראה אותי. הוא מחייך. הוא נראה כמו אור שמש.
"ניקו," הוא אומר בנשיפה. כאילו הוא עצר את נשימתו והשם שלי היה השחרור. האם הוא היה כועס שלא סיפרתי לו? "השמש נראית טוב עליך."
הו.
השמש חמה והלחיים שלי מתחממות במהירות.
"יש קצת צבע יפה על הפנים שלך," הוא אומר בעדינות. זה כל מה שאתה, אידיוט, לא השמש, אני חושב אבל אני לא אומר כלום. ידו מושטת כאילו הוא רוצה לגעת בפניי. בלי לחשוב, אני לוקח צעד קטן אחורה. ידו נסוגה לאחור. "מצטער."
הוא מזמין קפוצ'ינו ואני מכין לו אותו, גונב מבטים בפניו. זה נראה אחרת בשעות היום. יכולתי לראות את הצללים ואת האור רוקדים ושינוי קווי המתאר של פניו. העיניים שלו נראות בהירות יותר. הנמשים שלו בולטים יותר. ואת השיער שלו. כאשר השמש קולטת את שערו הבלונדיני הבהיר בקרניה, הוא נוצץ בצורה ערכית. כאילו הוא עונד כתר זוהר.
"השמש נראית טוב גם עליך," אני מצליח להיחנק כשאני נותן לו את הקפה שלו. אני מסתכל עליו הוא מחייך רחב. יש גומות עמוקות בשתי הלחיים. האוזניים שלי מתחממות.
כשהוא פונה ללכת, אני תופס את ידו.
אני לא מאמין שעשיתי את זה.
זה חם.
אור השמש מאיר במקום בו נגענו.
הוא עוצר ומביט בי, תמה, מרוצה, מבולבל, נרגש. הכל במבט אחד. הקרקפת שלי מעקצצת.
אני לוקח שרוול של כוס קרטון וכותב עליו את המספר שלי. הלב שלי דופק בחזה שלי וכל הפנים והצוואר שלי מרגישים כמו שריפת יער. השמש קופחת עליי. אני יכול להרגיש את המבט שלו כשאני כותב כל ספרה. שמתי את שרוול הקרטון סביב הספל שלו.
"כדי שהידיים שלך לא יתחממו מדי," אני אומר. "ו.. כדי שאוכל להגיד לך אם משהו יקרה. ונוכל לדבר... אתה יודע... מחוץ לבית הקפה,"
הלחיים שלו ורודות והוא מחייך, הגומות שלו נראות בכל לחי. פניו בהירות מהשמש.
"תודה, ניקו," הוא אומר כשהוא יוצא מהחנות.
הייזל ראתה את כל העניין. הוא קורנת לעברי. השמש זורחת לעברי. הוא קרן לעברי.
משמרת היום כבר לא מרגישה כל כך רע.
YOU ARE READING
השמש נראית טוב עליך- סולאנג'לו (מתורגם)
Fanfictionברחוב ההומה של ניו יורק סיטי, יש בית קפה קטן שנקרא חצות הקפה. שם אני, ניקו די אנג'לו, עובד במשמרת לילה. הלילה לא אוהב אותי ולא מדבר אליי, היא שקטה. היא רק מחסה אותי ואת נשמותיהם של אלה שלא נותר להם כלום, הנחמה היחידה שלנו היא כוס קפה בלילה גשום. חו...
