מותר לי להתאהב?!

פרק 4

נקודת מבט: ג'אנגקוק

התכנסנו כולנו בהצטופפות שכולם ישבו על הספא הקטנה בביתם של הוריו של טאהיונג.
ג'ימין היה בשירותים ולכן לא נשאר לו מקום אז היצעתי לו לשבת עליי ובהתחלה הוא לא רצה כי טען שהוא יהיה כבד לי עד שהצלחתי לשכנע אותו והוא התיישב.
הסרט התחיל בלחיצת כפתור השלט ונראה על המסך כיתוב שם הסרט שהיה 'הנוקמים' כשכולם קשובים לסרט, אך מדי פעם מצאתי את טאה מסתכל עליי עם מבט זעוף ועצוב בעיניו, לא הבנתי מה קרה, וניסיתי להתעלם ממנו כל המשך הסרט.
כעבור כמה זמן, שרובינו הייו עייפים והחלטנו לפרוש לנמנם, קמנו והוא מיהר לחדר שלו כשאני וג'ימין אחריו הבנתי שאולי הוא עצבני שישבתי עם ג'ימין, אבל לא התייחסתי, כולנו חברים טובים אז זה לא משנה, נכון?

''אז, איך אנחנו מסדרים מי ישן איפה?" ג'ימין שאל והתיישב על המיטה של טאהיונג ''לא יודע, אבל אני חושב שמישהו צריך לישון עם ג'אנגקוק, רק בגלל ההתקף שהיה לו'' טאהיונג אמר וג'ימין הינהן ''אז ג'אנגקוק'' הוא פנה אליי והרגשתי את הזיעה יורדת לי במורד הגב ''כן?" שאלתי ''עם מי אתה רוצה לישון?" הוא שאל בכזאת רצינות אך זיהיתי את הכעס המעורבב עם פחד קל ''אני? א-אני לא יודע, איך אני יכול לבחור?" גימגמתי ובאמת לא ידעתי מה להחליט 'מצד אחד אם אבחר בטאהיונג, זה יראה כאילו אני משחק בו ובנוסף אפגע בג'ימין. ואם אבחר בג'ימין, טאהיונג יבין שאיתו כבר הלכה החברות וארגיש יותר גרוע' ''אני חושב שאשן עם טאהיונג'' אמרתי עם טיפת הקלה אך לחץ מזה שנישן ביחד ''אוקי'' ג'ימין ענה ויצא מהחדר, יכולתי לשמוע קצת עלבון בקולו כשאמר זאת ''תודה ג'אנגקוקי, הרגשתי כל כך שמח באותו רגע'' טאהיונג חיבק אותי והתיישב על המיטה ''אממ, שמח שהצלחתי לשמח אותך'' עניתי והתחלתי להרגיש רע בשביל ג'ימין שהלך להביא שמיכות וכריות. כשחזר ביקשתי ממנו סליחה ותרצתי שאני מפחד מההתקף שיחזור וטאהיונג מחבק בשינה שזה יעזור, הוא הינהן ונראה נינוח יותר מה שאני בדיוק ההפך, נלחצתי מהעובדה שנישן מחובקים אחרי שהתוודע על רגשותיו, פחדתי שיעשה משהו. לא שלא סמכתי עליו אבל עדיין, אני עיוור בתחום שנקרה אהבה ועוד יותר ברומנטיקה של גברים.
נשכבנו במיטה וג'ימין נרדם מהר, טוב הוא ישן לבד ולא עם הקראש שלו או החבר שמתחמק מזה, גבי היה מופנה לטאהיונג ושכבתי בקצה המיטה מנסה הכי הכי להימנע ממנו.
פניו של טאהיונג היו כלפיי גבי ונלחצתי מכל מחשבה שיחבק אותי ''ג'אנגקוק.. את ער?" הוא שאל בלחש באוזני והרגשתי אותה מתחממת ולא הבנתי מה קורה לי, הדפיקות עלו עם עירנותי ''אה? כע.. קצת'' ניסיתי להגיד בישנוניות למרות שממש לא הייתי קרוב לעייפות ''אממ, אני..'' הוא גימגם והרגשתי שליבי מנטר ממה שידעתי שהוא רוצה להגיד ''אפשר לחבק אותך?" הוא שאל וזהו, הרגשתי שליבי מתפוצץ.
הרגשתי את ידי מזיעות בלחץ ואת דפיקות ליבי מאיצות, לא הבנתי מה נקרא הדבריןה אחה ועוד יותר מה לענות לו, כך או כך אחד מאיתנו יעלב או ירגיש לא בנוח.
לא הבנתי איך ממשפט כזה של דבר שאנחנו עושים כבר שנים נכנסתי ללחץ אטומי ''אה? אהאהממ, אממ כ-כן בטח'' עניתי בגימגום לחוץ והרגשתי שאני חייב לקבוע לי תור לרופא, עם השאלה למה כשהוא אומר משהו כזה או רוצה לעשות משהו כזה הלב שלי מגביר את דפיקות הלב שלו? הרגשתי את ידיו מתחת לשמיכה נעטפות סביב מותניי ואותו מושך אותי אליו ''תודה ג'אנגקוק'' הוא אמר והתחיל להירדם. כנראה שהרגעתי אצלו משהו כי בתחילת החיבוק דפיקותיו היו מהירות כמו מתחרתו בשלי ורגעים ספורים אחרי החיבוק נרגעו וחזרו לקצב רגיל, אני חושב.
ולכן, הוא לא הפסיק לזוז עד שלא ידעתי אם הוא ער וסתם ממשש אותי בכוונה, אך לא הוא ישן 'מה לעזאזל קורה לי?' חשבתי והחנקתי דמעה 'למה אני ככה?' אמרתי וניסיתי להירדם מה שבקושי קרה.
למרות, שאני מודה שבזרועותיו ככה, הרגשתי הכי מוגן שיש. כאילו דבר לא יכול לחדור נגדם, אהבתי את ההרגשה אבל הייתי צריך להבין ממה היא נובעת.

''בוקר טוב עולם'' שמעתי ואז הרגשתי משקל עליי, זה היה ג'ימין עם אחלה בוקר כנראה ''ב-בוקר'' אמרתי עם פיהוק קצר לפני ואחרי, טאהיונג התחיל להתעורר גם רק בגלל שהיה קרוב אליי כשג'ימין קפץ עליי 'קרוב מדי' היינו יותר מדיי קרובים מהכוונה שאחזתי בחולצתו כשזרועותיו סביב גופי.
התרחקתי בזעזוע, נופל על המיזרון של ג'ימין עם ג'ימין עליי ''ג'אנגקוק, מה קורה איתך'' הוא צחק כשנפלנו זה על זה בעוד טאהיונג שחייך ברוגע עד שהתנתקתי ונפלתי ממנו נראה עצבני קצת 'אולי מהשינה' חשבתי ''ג'ימין היית חייב להעיר אותנו?" הוא שאל עם טיפת עצבים ''כן, לידיעתך אתם האחרונים שקמתם ונראתם כמו איזה זוג-זה אומר שצריך לאכול, אני יורד לראות מה ג'ין הכין'' אמרתי מיד וקמתי במהירות מחליק קצת בקצה המסדרון ויורד למטה, את פניי קיבל הוסוק ''בוקר טוב קטן, איך ישנת?" שאל התיישב ואני לידו 'ישנתי? הצלחתי להירדם?' ''כנראה שבסדר לא?!'' אמרתי עם שאלה בקולי והוא גיחוח כשג'ימין וטאהיונג ירדו, שניהם נראו עצבניים והתיישבו רחוק זה מזה ''הכול טוב חברים?" נאמג'ון שאל ''אתם יודעים שהיום אנחנו חוזרים ואתם באותו חדר'' יונגי הזכיר וצחק, אחריו גם כל השאר כולל אני ''אז אולי אנחנו צריכים להחליף חדר'' ג'ימין אמר וטאהיונג הינהן שלא ברצון, הם כל הזמן רבים ומתווכחים על דברים כאלה, לכן אך ממבר לא מתייחס לזה ברצינות.
סיימנו לאכול כשהטלפון של נאמג'ון צילצל ''כן?!" ענה והביט בי ''קח'' הוא נתן לי וכל הסלון נדם ''כן?" שאלתי בחשד, הדאגה שיעיפו אותי עדיין עמדה שם איפה שהוא במוחי.
''אוקי ג'אנגקוק, הצלחתי לפטור אותך מזה, נפרסם שזה לא אתה, ושזה מישהו שממש דומה לך. יש איש כזה ואנחנו דיברנו איתו ושילמנו לו כסף על זה שיהיה בשקט ולא ידבר, היית עם מסיכה כובע ומלא שקיות עם קניות, לא יכלו לזהות אותך וזה ברור שזה לא אתה, הוא רק התפרק מלחץ של משהו וזהו, ככה נסגור את העיניין אבל שלא יקרה שוב כן?!" אמר בטון נוזף קצת ''מה דעתך?" שאל ולא ידעתי מה להגיד אז ג'ין נחלץ לעזרתי ''הוא חושב שזה פתרון טוב וזה לא יקרה שוב, אני מבטיח אדוני'' הוא אמר והם סיימו את השיחה, כל כך שמחתי שיש לי מישהו גדול שדואג לי ''תודה ג'ין-היונג'' אמרתי והוא חייך ''תזכרו היום חוזרים, להתחיל לארוז את הדברים פה, נצא בשתיים. יש לנו נסיעה של כמה שעות'' נאמג'ון כמו מפקד צבאי אמר שוב וכולם פנו לאירגונם רק שאני הייתי חייב לשאול את יונגי משהו אז ביקשתי ממנו לצאת החוצה והוא הסכים ''יונגי-היונג.. אתה ביודע אולי מה זה אומר שהלב שלך דופק במהירות גם אם לא עשית פעילות גופנית או שלהיות קרוב מדיי לאנשים עושה לך בחילה בבטן?'' שאלתי בתמימות ''ג'אנגקוק, אתה ברצינות לא יודע מה זה אומר? אתה בן 19 אתה צריך לדעת'' הוא התחיל לצחוק ''כן, אבל אני לא מבין וזה מציק לי, מה עושים עם זה?" שאלתי והוא רק התפקע לי מצחוק בפרצוף שהתעצבנתי עליו ''מה הבעיה להגיד לי?!" אמרתי בזעף ''אוקי, אוקי, זה אומר שאתה מרגיש נעים מאוד ליד בן-אדם מסויים, זה סוג של רגש שמתחיל ב-א' ואני לא אומר יותר מזה, תגלה לבד,'' יונגי אמר וחזר לבית ''ואם יש לך עוד שאלות, תחפש בגוגל'' הוסיף לפני שדלת הבית נסגרה.
אני סתם נשארתי שם מבולבל עם הרגשה של 'אני הדפוק היחיד שלא מבין?' 'איזה רגשות יש? אכזבה? אושר? אהבה? מאיפה אני אמור לדעת?' חשבתי, הזמן עבר והגיע הזמן לחזור. העמסנו הכול על המיניבוס הרחב שלנו, עם כל המזוודות והתיקים שלקחנו איתנו, כל אחד התיישב במקומו ואני החלטתי שכדי להימנע מאי נעימות אשב לבד, רק אני והאוזניות, וככה העברתי שש שעות של נסיעה שקטנה ונעימה.

מחשבות על הפרק?