מותר לי להתאהב?!

פרק 13.

טאהיונג

''הוא איבד הכרה מאי נשימה, צריך לפנות אותו לבית חולים בדחיפות'' זה שלב שכבר שיחררתי את דמעות הלחץ והפחד מעיניי.
לא יכולתי לשמור את זה בפנים. לא כשהוא במצב כזה.
''אז מה יהיה עם ההופעה?! זה יתבטל?" נשמעו שאלות מסביבי והרגשתי את עולמי קורס עליי, יש פה החלטה אחת שחשובה אבל השניה לא פחות ''צריך שהאמבולנס יגיע כבר, זה מסוכן'' התייפחתי והרגשתי שזה באשמתי, שלא עזרתי לו, שלא אמרתי לו עוד משהו שירגיע אותו כי ידעתי שלי הוא יקשיב בקשר לזה, ג'ימין ליטף את גבי וגם הוא דמע לא פחות ממני, ג'ין התהלך מימין לשמואל בהיסטריה וגם נאמג'ון.
הוא צריך לעלות ולהודיע על ההופעה שיכולה להתבטל בכל שנייה לכל אלפי המעריצים ששלימו כסף על זה, שכמובן יקבלו פיצויי אבל להודיע דבר כזה, זה קשה.
''נו מתיי הוא יבוא כבר'' ג'ין יצא מכליו.
''אמרתי לו לא להתאמץ, למה הוא עושה את זה?!" ג'ין האשים את עצמו כמו כל אחד בחדר למעט יונגי שכנראה נמצא בשירותים...
''האמבולנס קרוב למתחם, הם בדרך לכאן, נאמג'ון תמסור את ההודעה והוסוק דבר עם הצוות המאבטחים העומדים בכניסות שירשמו את הפרטים של כל הארמי שקנו כרטיס למופע, הם יצטרחו לקבל פיצוי וזה הדרך היחידה'' מארגן ההופעה דיבר איתנו משיחת הטלפון הזאת וחילק הוראות ונשמע לחוץ לא פחות מאיתנו.
''צריך לשלוח איתו מלווה, ג'ין לך אתה'' הוא אמר לג'ין-היונג כשהפרמדיקים הגיעו והעלו אותו על אלונקה.
ג'ין שעט לכיוון היציאה אחריהם עם טלפון בקבוק מים ומגבת, את נאמג'ון העלו לבמה ותוך שניות קולות של צעקות, צרחות קללות ובכיות נשמעו באולם, זה כאב לי ממש מה שהארמי הרגישו, אבל הדבר היחיד שיכולתי לדאוג לו זה ג'אנגקוק, מהחשש שאאבד אותו.
''אני חייב ללכת עם ג'ין'' עזבתי את המקום בלי כלום לעבר היציאה.
''אבל יש לנו מלא דברים לטפל בהם, זה רק ילחיץ את הארמי יותר, טאהיונג אני היחיד שיודע שאתה אוהב אותו אבל אתה צריך להקשיב לי כשאני אומר לך להישאר כאן'' ג'ימין אמר אולי דברים נכונים, אבל לא יכולתי לעזוב אותו, הייתי חייב להיות לידו כשהוא במצב כזה.
''אחרי שנסדר את כל הבלגן נסע אליו, אני מבטיח לך'' ג'ימין ניסה להרגיע אותי וניסיתי לנשום עמוק שוב ושוב עד שנרגעתי וגם זה בקושי רב.
''רוב הארמי קיבלו את זה טוב, כך שיצאנו בסדר לגבי זה'' נאמג'ון חזר ואמר בהקלה.
''גם ביציאות, הארמי לא עושים בלגן למאבטחים'' הוסוק חזר לדווח, יונגי יצא מהשירותים כשפניו אדומות, יחסית לאחד עם צבע עור מאוד בהיר, היה אפשר לראות שבכה והתאמץ להסתיר זאת.
''אז בואו ניסע אליו, אנחנו צריכים להיות איתו שם'' התחננתי תוך כדי שהתאמצתי לעצור את הדמעות ואת הכאב על כך שהוא סובל בגלל מאמץ גבוה, אוף למה עשה את זה, למה לא ראינו את זה כבר בהפסקה הראשונה.
''אם הכול סודר, נצא עכשיו'' נאמג'ון אמר לנו ופנה למארגן ההופעה.
''יש אישור שנצא, הם הגיעו לבית חולים הקרוב לפני חמש דקות'' ענה לו האיש צוות ונשמתי לרווחה, אפילו לא הרגשתי קושי בה עד זה עתה.
כולם התחילו להתארגן בבגדים הרגילים שלהם במהירות, לקחו את הטלפונים שלהם ונכנסו למינובוס שחיכה לנו למטה.
''יש לנו בעיה'' נאמג'ון אמר כשהתחגרנו, כולם הסתכלו עליו בבילבול.
''אי אפשר ללכת לשם. יש שם הרבה מעריצים ואנשים שכבר הספיקו להתאסף שם, זה יכול לסכן אותנו מפגישה איתם'' אמר בכמעט שלווה ששיגעה אותי.
''אבל למה שזה ישנה? אנחנו צריכים להיות איתו שם, אנחנו חברים שלו! אז יגלו שג'אנגקוק התעלף בהופעה זה לא משנה את עובדה של מה שקרה'' ג'ימין אמר את מחשבותיי בקול.
''נחכה להם בבית, ג'ין שלח לי הודעה שמצבו לא חמור, ושהם כנראה יחזרו בלילה או מחר'' נאמג'ון אמר וקצת נרגעתי, לא יכולתי לדמיין חיים בלעדיו.