מותר לי להתאהב?!

פרק 6.

ג'אנגקוק

''אז מה אתה חושב שיקרה איתם עכשיו?"
''זה אומר שטאהיונג גיי?"
''זה קצת מזכיר לי הטרדה מינית''
''ג'ימין אתה סתם מגזים''
''אני מגזים?! טוב שהוא לא אנ-בוקר טוב'' פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה מהחדר החשוך שלי.
הייתי חייב להפסיק את השיחה האידיוטת הזאת לפני שג'ימין יגזים יותר מדי והממברים יקשיבח לו ויחשבו על דברים שלא קרו או יפחדו מדברים שאולי יקרו בעתיד.
''אה, בוקר טוב ג'אנגקוק-שי'' הובי פנה אליי ואמר בחיוך רחב שפתיים.
חייכתי אליו חיוך עייף, לא אהבתי את הדיבורים שלהם על טאהיונג, אלו היו שקרים נחושים! חוץ מהחלק שהוא גיי...
''איך אתה מרגיש?" ג'ין שאל והיבטתי בג'ימין במבט כעוס בקצת והחזרתי אליו מבט.
''בסדר, סלחתי לטאהיונג והתגובה שלי אתמול הייתה מוגזמת, זה הכול'' עניתי והתקדמתי לכיוון המדרגות. הייתי צריך להתרחק מהשיחה הזאת לפני שהם יתחילו לשאול שאלות.
''תגובה מוגזמת?!'' ג'ין אמר בהלם ולפני שהספקתי לשמוע עוד מהשיחה ירדתי למטה. איזה כיף שהספקתי.
יונגי עמד במטבח והכין חביתה מתי שממולו ישב נאמג'ון וקרא ספר, כמו בכול יום.
''ג'אנגקוק-שי, התעוררת. רוצה לאכול?" יונגי שאל אותי והצביע לכיוון החביתה שטיגן על המחבת שבידו וחיוך קצת מזוייף עמד על שפתיו. דבר שלא רגיל כל כך בבוקר, לא היה נעים לי שכול תשומת הלב שלהם עליי.
''אני אשמח, אבל אכין את זה לבד. אני בסדר, באמת'' אמרתי בטון קצת קר ואדיש ומבטו בחן אותי, הרגשתי לא בנוח שהוא בודק אם אני משקר או לא אבל לפי החיוך שהשתנה לחיוך אמיתי ידעתי שהוא מאמין לי.
''יופי, פתרת את זה עם טאהיונג-שי?" הוא אמר והחזיר עיניו למחבת כי היה צריך להתרכז בהפיחת החביתה לצד השני.
בגלל זה אני אוהב את יונגי-היונג, הוא יכול לראות אותי באמת ולא רק ממבר קטן עם בעיות מהעבר, הוא ישיר ודואג לשאול את השאלות הנכונות בזמן הנכון ובצורה הנכונה. ''דיברתי איתו אתמול וסלחתי לו, עכשיו אנחנו חברים שוב'' אמרתי בהיסוס קל, הייתי צריך לבגוק שאנחנו באמת הדבר שנקרא חברים ולא משהו אחר.. פחות מזה או לשמחת טאהיונג.. יותר.
''בטוח?" חקר ופינה את המחבת מהחביתה שהכין לצלחת נקייה שהוציא מהמדיח.
''אממ, כן אני חושב'' אמרתי לבסוף והוצאתי מהמגירה השלישית סכין ומזלג. ''תודה יונגי-היונג'' אמרתי ולקחתי את החביתה לשולחן התיישבתי והתחלתי לחתוך אותה לריבעים די מדויקים ולאכול אותם חמים.
''תקשיב שניה ג'אנגקוק'' נאמג'ון אמר וסגר את הספר שרק אצבע אחת בפנים המסמנת איפה הוא עצר ''אני שמח שסלחת לו ולא משכת את זה עוד. עכשיו, דברים כאלה יכולים לקרות בטעות, לאף אחד כאן אין חברה או משהו דומה וזהו גורם לחשקים שבנו לרצות את המגע הזה, יכול להיות שזה קצת תקף את טאהיונג כשנישק או כשרצה, לא כל כך הבנתי. אבל זה קרה כי כולנו רוצים אהבה בחיים, ובמיוחד עכשיו. כשאנחנו מתבגרים וגדלים יותר. בתור להקה רצון כזה לא יכול להתממש, אני רוצה שתבין שהוא לא עשה זאת מתוך כוונה שהוא אוהב אותך או שסתם רצה להכאיב לך, הוא פשוט הרגיש שהוא צריך לפרוק את זה ככה'' נאמג'ון אמר בחיוך וחייכתי למרות שלא הסכמתי איתו, הוא כן אוהב אותי, הוא אמר את זה.
'אבל מה אם כל הסיפור שהוא אומר שהוא אוהב אותי זה כי הוא פשוט חשק בזה באותו פרק זמן זה?' ''יש מצב שזה תקופה כזאת עד שזה פשוט יעבור'' הוסיף וסיים את דבריו פתח את הספר והמשיך לקרוא, ואני המשכתי לאכול.
שטפתי את הכלים שבהם השתמשתי והתכוונתי להתיישב לראות טלוויזיה בסלון אבל טאהיונג בדיוק ירד לקומה ונפגש איתי בדרך למבטח ''בוקר טוב'' הרמתי יד לשלום וחייכתי אליו.
היה נראה שטאהיונג שעזב אתמול את המקלחת היה טאהיונג אחר ממי שעמד מולי, או יותר נכון ממה.
לא היה ניתן לזהות אותח מרוב שעיניו הנפוחות בקושי נפקחו, מזה ששערו היה מבולגן ולא שסידר אותו כמו בכול בוקר, מהשקים השחורים שהופיעו מתחת לעיניו המסמנים שלא ישן טוב, או כלל.
עם החריץ הקטן שעיניו ראו אותי הוא הסתובב ועלה במהירות לחדרו כמעט מתנגש בג'ימין.
''מה נסגר איתו? לעזאזל" ג'ימין כמעט צעק ''טוב לא משנה, איך ישנת ג'אנגקוקי?" המשיך ואמר, מתנהג כאילו לא שמעתי את השיחה שלהם בבוקר עליי ועל טאהיונג.
ג'ימין העיר אותי מהירהורי בכך שהניח את ידו על כתפי, חשבתי על הופעתו של טאהיונג מולי.
''ב-בסדר, אממ איך אתה?" שאלתי למרות שהבנתי שישן בסדר, לעומת טאהיונג שלא. ''מצויין, הרבה יותר כיף לישון עם בן אדם כמוך ולא ייצור כמו-ג'ימין!" נאמג'ון העיר לו עם טון די כעוס שבעיקבות כך ג'ימין שתק. ''אנחנו יוצאים ברבע לעשר לדגמן בשביל פילה אז כדי שמי שצריך ילך להתרחץ למה יוצאים עוד שעה בערך'' הוא המשיך וסגר את ספרו עם סימניה חומה.
''אני לא חושב שאתה תינוק ג'ימין, מילים כאלה לא צריכות להאמר טוב?!" הוא נזף בו בשקט שרק שנינו שמענו וג'ימין הינהן בעל כורחו ופנה להכין קפה שחור, כמו שתמיד הכין בבוקר.
''וג'אנגקוק, מאחר שטאהיונג לא יודע על זה ואתם כבר השלמתם לפי מה שאמרת תוכל למסור לו? אני נכנס להתרחץ" שאל מהמרפסת הפנימית של הקומה השניה וכמובן שהסכמתי, חשבתי לבטל את 'המרחק' הזמני או מה שזה לא היה שלי ושל טאהיונג, רציתי לדבר איתו, במיוחד על איך שנראה..
עליתי לחדר שלו ודפקתי לפני שניכנסתי ומכיון שלא ענה שום קול נכנסתי, טאהיונג לא נראה בחדר הגדול אז עברתי לכיוון חלקת הארון בגדים והטיפוח שלו.
נוא עמד מול המראה ופשוט נראה כאילו דיבר עם עוד מישהו ולפתע היכה בקיר בחוזקה עד שנראה שיורד לו דם בין האצבעות ''טאהיונג!" מהצרחה שלי הוא קפא ועמד כגוש קרח.
''תפסיק, אל תעשה את זה" אמרתי והתקדמתי אליו, עברו שתי דקות ועינייו הצטמצמו אפילו יותר.
כאב לי לראות אותו ככה שהתחל י לערער עם אמרו לו משהו או שאני פגעתי בו איכשהו בדבריי...
''למה? תענה לי למה?" צעקתי עליו,לא הבנתי מה גורם לו לעשות את זה.
''תעזוב אותי, בבקשה, אני לא רוצה לראות אותך'' הוא אמר והתרחק, לא הרגשתי נעים. ''תגיד לי למה, אמרתי משהו שפגע בך? עשיתי משהו? בבקשה לפגוע בעצמך בצורה כזאת או אחרת זו לא הדרך!".
צעקתי הכי בלחש שהאחרים לא ידעו ''תעזוב אותי! אני לא רוצה לראות אותך, זה סתם מכביד עליי.'' הוא בקושי ענה מקולו הצרוד שבקע מגרונו והכאב בליבי התעצם.
''נו דיי, פשוט תגיד כבר! זה בגלל שאמרתי משהו לא נכון? שצעקתי? שברחתי? מה?!'' צעקתי בחוזקה, שנאתי שכואב לאחרים, זה אחד הדברים שהכי גרמו לי לבכות, ועצם העובדה שאני עשיתי את זה הכאיבה לי יותר.
הרגשתי מספיק דפוק כי אכשהו הרגשתי שזה באשמתי! לא ידעתי איך להסביר את זה אבל ככה הרגשתי. ולא הבנתי מה או למה הוא לא הועיל בטובו להסביר לי!
''אתה ג'אנגקוק, זה אתה. זה מה שכואב לי. ביום שהתוודעתי בפניך על ריגשותיי לא חשבתי שככה תגיב, לא חשבתי שזה יהיה מצב החברות בנינו, לא חשבתי שזה עד כדי כך גרוע, לא חשבתי שאני עד כדי כך גרוע בשבילך.
הייתי טיפש שעשיתי את זה והרסתי הכול!" הוא התחיל לכעוס תוך כדי בכי וידעתי שהשיחה הזאת רחוקה מלהסתיים.
''חשבתי שאולי תרגיש כמוני, תנסה ותראה. אבל כמובן שלא, כי למה שמישהו יאהב אותי? אפילו סבתא שלי עזבה אותי'' הוא האשים בזה את זה שסבתו ופטרה והרגשתי שהלב שלי מתחיל להתפרק מעצם עוצמת הסבל שהוא חווה עכשיו. שנאתי את זה שזה באשמתי ולא יכולתי לעשות כלום, הרגשתי רע, רע ממש.
''סתם הייתי איזה דפוק בלהקה אחת מהפופולריות בעולם, שביום בהיר אחד אמר שהוא גיי ושהוא מאוהב באחד מהחברים שם אבל זה שאני מאוהב בו לא מחזיר את האהבה שאני צריך! ולא רק שהלב שלי נשבר, אתה מוחק כל קשר לזה ומתנהג כאילו אני דבוק במחלה כלשהיא או מקולקל?!
זה מה שהכי הכאיב לי.. שבחיים לא ניהיה חברים שוב, כי ככה אתה לא תאהב את זה ואת מי שאני וזה כואב כל כך, כואב להשלים עם זה שהאדם היחיד שגורם לי שמחה שובר לי את הלב!''
צעקתו הידהדה בחדר, ושמחתי שאין עוד אנשים בקומה שלנו והתפללתי שנאמג'ון שוב שר במקלחת.
כמות הכאב שהתרכז במשפט הזה היה יכול למוטט עיר, כי הוא לגמרי המתמוטט לאחר האמירה הזאת.
נבהלתי ובהתחלה קפאתי מעצם דבריו וממה שקרה, ניסיתי להעיר אותו והוא התעורר דיי מהר, וגם בא לעמוד ''טאהיונג אולי תנוח הבנתי של-דיי! תפסיק לדאוג לי, תפסיק להיות לידי בבקשה'' הוא התחנן כשהתנדנד עד שהתיישב על המיטה שלו.
''טאהיונג אני מצטער לא התכוונתי לפגוע בך אבל-דיי!!! תפסיק פאקינג לתרץ את עצמך! אתה פוגע בלי לדעת! בבקשה תתרחק ממני, אני לא רוצה להיות בקרבתך, אז צא לי מהחדר!" הוא צעק בכעס עם הרבה תיסכול בקולו. נבהלתי וצעדתי צעד לאחור, לכיוון הדלת. 'הוא ככה כי אני לא אוהב אותו באותה הדרך? או כי אמרתי מילים לא נכונות?' חשבתי לרגע, לא התכוונתי כשאמרתי שזה כי הוא חולה בלהיות כזה, רק מבולבל, בדיוק כמו שנאמג'ון אמר.
בחיים לא העלתי בדעתי שזה יפגע בו או שהוא יפרש את זה אחרת מכוונתי.
''אני מצטער טאהיונג, אני כן אוהב אות-לא פאקינג כמוני!" הוא חזר פעם שניה על קללה שבחיים לא אמר בשיחה בינינו, ידעתי שהמצב חמור מכפי שהוא נראה.
''תעוף לי מהחדר ג'אנגקוק, נמאס לי לצרוח עליך ולבכות מולך'' אמר והתכסה בשמיכה הגדולה שלו.
''יש לנו דוגמנות לעשות עוד פחות מחצי שעה, מה אתה הולך לעשות?" שאלתי בחשש, אחרי שאצא מפה אחשוב טוב יותר על מה שהלך פה ואדע בצורה מדוייקת איך ועל מה לדבר איתו בפעם הבאה ''מה שאני יודע הכי טוב'' לחש בקול צרוד ממקודם והוסיף ''לשים איפור ולזייף חיוכים''.

מחשבות על הפרק?