אדומת השיער הקטנה-מאת דיאנה גולדובניוק

אדומת השיער הקטנה- פרק שבע(נשף בכפר)-מאת דיאנה גולדובניוק

כעבור מספר שנים, אדומת השיער הקטנה הגיעה לגיל שבע עשרה. אמא של אדומת השיער נכנסה לחדרה של אדומת השיער הקטנה ואמרה לה:"תתארגני, אנחנו הולכות לנשף, אל תאכזבי אותי".
אדומת השיער הקטנה פחדה כל השנים האלו  לפתוח את הארון בגדים בעצמה אחרי מה שקרה באותו לילה וביקשה מאימא שלה:"אימא, אני לא רוצה לפתוח את הארון, אולי את יכולה לעשות זאת בשבילי".
אימא של אדומת השיער הנהנה בראשה ופתחה את הארון של אדומת השיער וענתה לה:"הנה רואה, אין לך ממה לפחד, קחי את השמלה הלבנה שתפרתי עבורך".
אדומת השיער הקטנה חששה להגיע לנשף כי פחדה שיראו את הקרניים שלה. לכן, היא עשתה שתי צמות ארוכות גבוהות כדי להסתיר אותן.
אדומת השיער לבשה את השמלה הלבנה, התאפרה ,עשתה צמות ויצאה עם אימא שלה לנשף בכרכרה קטנה שהסוס הקטן שלהן היה מחובר אליו. הכרכרה נראתה ענייה אבל הביאה אותן למקום של הנשף.
הן סוף סוף הגיעו לנשף, המקום היה מפואר, כל הבנות היו יפות , עם שיער ארוך ומהודר, שמלות לבנות ויפות.
רק אדומת השיער הרגישה שהיא לא כמו כולן כי היו לה קרניים על הראש. היא הרגישה שהיא מסתירה סוד מאוד גדול ופחדה שאי פעם יגלו עליו.
אדומת השיער התיישבה לה על ספסל עץ בצד, ראתה שכל הבנות היו מחוזרות, בחורים יפי תואר הזמינו אותן לרקוד, ורק היא ישבה לה בצד ואף אחד לא הסתכל אפילו לכיוון שלה.
אדומת השיער הייתה מאוד מצוורחת ועצובה , אבל ניסתה לא להראות את זה כלפי חוץ. היא רק איחלה לעצמה שהמצב הזה ישתנה יום אחד ולא יהיו לה קרניים על הראש שהשפיעו עליה מאוד.
כעבור מספר שעות, אחרי שהסתיימו הריקודים, אדומת השיער קמה מהספסל עץ כשכל הגוף שלה כבר תפוס מישיבה לכיוון הכרכרה שאמא שלה ודודה שלה חיכו לה שם. לרעתה, הנעל שלה נקרעה והיא נאלצה ללכת עם רגל אחת יחפה לכיוון הכרכרה.
דודה שלה שאלה:"איך היה הנשף?"
אדומת השיער ענתה:"הוא היה בסדר, אבל אף אחד לא הזמין אותי לרקוד ואפילו לא הסתכלו לכיוון שלי, כאילו הייתי רוח רפאים".
דודה שלה הסתכלה עליה בצער רב.
כך הסתיים הערב ושלושתן חזרו לטירה האפלה שלהן.

בפנים הרגישה דמעות אבל הסתירה מבחוץ.