אדומת השיער הקטנה-מאת דיאנה גולדובניוק

אדומת השיער הקטנה- פרק שלוש עשרה(זיכרון יפה מפעם ועולם אחר)-מאת דיאנה גולדובניוק

אדומת השיער התעוררה לאחר המריבה הקשה שהייתה לה עם אימא שלה.
בהתחלה היא הרגישה שנרדמו לה הרגליים ונפסו לה השרירים כי ישנה כל הלילה על הרצפה.
אדומת השיער פקחה את עיניה וראתה שהיא על הרצפה.
היא כמובן הבינה מה קרה כי זכרה את המריבה שהייתה לה עם אימא שלה והרגישה תסכול.
מספר רגעים לאחר מכן, ירדו לה דמעות מהעיניים כי חששה שהיא כל החיים שלה תהייה ככה כלואה בבית הזה עם אימא שלה. הרי, אדומת השיער הייתה כבר בגילאי העשרים המאוחרות שלה וזה גיל שהיא הייתה אמורה כבר להיות נשואה עם כמה ילדים, בבית משלה ,עם בעלה.
רגע אחרי כן, אדומת השיער אמרה לעצמה שזה נמאס עליה כבר והלוואי והייתה יכולה כבר לצאת מהכלא הזה.
אדומת השיער ניסתה לקום, עם קושי רב כי כל השרירים שלה היו תפוסים. אבל בסופו של דבר הצליחה לקום אבל רגע לאחר מכן נפלה על הרצפה.
היא זחלה עם קושי רב עד למיטתה, טיפסה עליה ונשכבה.
אדומת השיער התבוננה על התקרה שלה וראתה את הציורים שהיא ואבא שלה היו מציירים ונזכרה ברגעים היפים בילדות שלה שבהם היא ואביה ציירו ציורים ביחד ותלו על התקרה. עם כל הזיכרונות האלו, אדומת השיער חייכה עם חיוך נוסטלגי.
אחד הציורים היה בקתת העץ הקטנה, מסביבה עץ התפוחים האהוב על המשפחה, מסביב דשא, פרפרים ופרחים. על הדשא היו היא, אבא ואימא שלה. אדומת השיער אפילו נזכרה ברגע שהיא ואבא שלה ישבו בגינה וציירו את הציור. אדומת השיער איחלה שהיא הייתה יכולה לראות את הרגע הזה שוב מול העיניים ולא רק להיזכר.
אדומת השיער עצמה לרגע את עיניה, ופתאום, היא שמעה קול שקט ומשונה, כאילו מישהו או משהו קורא לה.
אדומת השיער פתחה את עיניה עם תחושה משונה.
בהתחלה היא שיערה שאולי זו אשליה או שדמעה דברים מעייפות, או שאולי זה בכלל צליל מבחוץ.
מסקרנות, אדומת השיער קמה מהמיטה וניגשה לחלון על מנת לראות אם אולי מישהו מבחוץ קורא לה או מדבר ונדהמה לראות שבחוץ היה שקט מוחלט ולא היה אפילו איש אחד.
אדומת השיער התיישבה לרגע אחד על הכיסא הצהוב האהוב עליה ושמה מעייפות את ראשה על השולחן.
לפתע, היא שוב שמעה את אותו הקול, אבל הפעם בצורה יותר ברורה וודאית ולכן, פחדה וחששה יותר.
אדומת השיער מבהלה התחלה לחפש בכל החדר את מקור הצליל המשונה הזה. היא ממש רצתה להבין מה התרחש. היא הסתובבה בכל החדר ולא ראתה דבר.
אחרי כן, עלתה בראשה מחשבה, אולי ורק אולי, הצליל הוא מהמראה הקסומה שהיא כיסתה אותה בשמיכה.
אדומת השיער הורידה את השמיכה מעל המראה וראתה מראה מאוד משונה , כאילו למראה היו פנים.
אדומת השיער נגעה במראה והרגישה אנרגיה משונה ולא ידעה אפילו להסביר את התחושה שלה.
המראה אמרה:"התבונני בי, תגידי, מה את רואה?"
אדומת השיער הרגישה פחד בלתי מוסבר וענתה:"אני רואה פנים, מעולם לא ראיתי מראה מדברת, האם אני חולמת?"
המראה ענתה לאדומת השיער:"את לא חולמת, תיגעי בי ותראי כל מה שאת רק רוצה והכל ירגיש לך אמיתי."
אדומת השיער בהתחלה מאוד חששה, אבל היה לה רצון חזק לראות את אבא שלה שוב מול העיניים.
אדומת השיער נגעה במראה עם היד וראתה שהיא נכנסה לתוך המראה.
המראה אמרה לאדומת השיער:"יפה מאוד, תחשבי על מה שאת הכי רוצה לראות, ואת תראי הכל , כל מה שהלב שלך רוצה, כל מי שאת מתגעגעת אליו את תראי."
אדומת השיער הרגישה שמחה גדולה, עצמה עיניים וחשבה על אבא שלה. לאחר מספר רגעים, אדומת השיער המשיכה להיכנס לתוך המראה.
לפתע, היא הייתה בעולם משונה. הוא היה קצת דומה לגינה שלה בעבר, אבל לא בצורה מדוייקת. הכל היה נראה קצת צעורפל וכאילו בחלום. אבל לא היה לה אכפת.
היא התקדמה בשביל הישר שהיה בולט. מסביב היה דשא, עצים ופרחים בצבעים שאדומת השיער אף פעם לא ראתה בעולם האמיתי. הכל היה נראה יפה, קסום אבל גם מצמרר בצורה בלתי מוסברת.
היא המשיכה ללכת, לא היה ברור לה כמה זמן עבר. אולי דקות, אולי שעות, אולי שנים. הזמן כאילו נעצר.
מסביב לא הייתה תזוזה, לא הייתה רוח. היא הרגישה אושר וכאב בה זמנית. היה לה קשה להבין מה היא הרגישה.
פתאום, על ספסל עץ, היא ראתה אדם, דמוי גבר, ראתה את גבו. הכתפיים שלו הזכירו לה את הכתפיים של אבא שלה. אדומת השיער עם שמחה וחשש ניגשה אליו.
אדומת השיער ניסתה לגעת באבא שלה אבל לא הצליחה כי היד שלה עברה דרכו, כאילו זו הייתה רוח רפאים.
היא לא הבינה כיצד זה ייתכן, הרי הוא פה מולה, לא שקוף, מדוע לא מצליחה לחוש אותו?
אדומת השיער התיישבה על הדשא ונרדמה.
לאחר מספר רגעים, אדומת השיער חזרה שוב לחדר במן תחושה כאילו נשאבה חזרה. היא התיישבה ליד הארון והרגישה תסכול כי לא באמת הצליחה להתקרב לאבא שלה בצורה מלאה כמו שקיוותה שתוכל.

"אדומת השיער התיישבה על הדשא ונרדמה".

אדומת השיער נשאבה חזרה לחדרה.