עוד סיכוי לאהבה

פרק 39- לא בוגדים :)

לאחר שחזרנו לוילה עלינו במדרגות הנמצאות בקומה הרביעית אל עליית הגג, ושם בילינו את שאר היום.
עשינו שיחת וידאו עם התאומות ודיברנו איתן במשך שעה ומשהו, עד שהן היו צריכות ללכת.
לאחר מכן דיברנו רק ארבעתנו כשאנחנו יושבים על הכיסאות שהיו שם ובוהים בנוף המשתקף לנו, שנעשה חשוך לאט לאט.
ככל שנעשה חשוך יותר, כך השקיעה הפכה יפה יותר.

היה חשוך עד שחוץ מהטלפונים שלנו, ארבעת הכוכבים בשמיים היו מקור האור היחידי.
בשלב כלשהו ג'ייסון וסטייסי הלכו והותירו אותי ואת מייקל לבדינו.
הכיסא של מייקל היה רחוק משלי, הוא הבחין בזה וקירב אותו אליי.
שנינו ישבנו בשקט וצפינו בכוכבים כשראשי נשען על כתפו.

לצפות בשקיעות ובזריחות תמיד היה דבר שאהבתי.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה באחד הטיולים היחידים שהייתי בהם עם משפחתי ישנו תחת כיפת השמיים, ואחי שון היה חופר לי על הכוכבים.
הייתה לו את התקופה הזאת בסביבות גיל ארבע עשרה שהוא התעניין בכוכבים, ואני הייתי הקורבן להקשיב לחפירות שלו.
הוא היה מצביע על אחד הכוכבים ומיד מזהה אותם. ועכשיו, ניסיתי לזהות גם כוכבים, כמו שון.
"יש מפה נוף יפה." חייכתי אל השמיים.
"מפה יותר." קולו של מייקל הדהד באוזני, כשהסתובבתי אליו ראיתי שהוא מסתכל עליי.
אני הנוף היפה שלו.

הצמדתי את שפתיי לשלו לנשיקה מהירה, אך כנראה שזה לא הספיק למייקל, כי שנייה לאחר מכן הוא קירב עם ידו את ראשי עד ששפתינו נצמדו שוב זו לזו. הפעם לזמן רב יותר, שנתן לי להרגיש את טעמו על שפתיי וללשונו לחקור את פי.
גנחתי בהנאה אל תוך שפתיו ונאחזתי בחולצתו.
התנתקנו זה מזה, וכשמייקל התקרב לנשיקה נוספת הנחתי את האצבע שלי על שפתיו.
"יש מחר צילומים, צריך ללכת לישון."
הוא הוריד את האצבע שלי. "את לא זוכרת שרוברטו אמר שאין מחר צילומים?" הוא חייך בהתגרות.
גלגלי המוח שלי פעלו עד שנזכרתי שזה באמת נכון. "צודק." גיחכתי.

נאנחתי כשפתיו של מייקל מצאו שוב את שלי, ובאופן אוטומטי ידיי עלו להתחפר בשיערו.
צלצול הטלפון שלו קטע את נשיקתנו.
התנשמתי בכבדות והוא נאנח ולקח את הטלפון שלו מהרצפה, ענה לשיחה והצמיד את הטלפון לאוזנו.
הוא הקשיב כמה שניות לג'ייסון המדבר בצד השני.
"אני עדיין בגג עם אוליביה," הוא אמר לטלפון כשחזהו עולה ויורד ונשימותיו מתואמות עם שלי.
השיחה התנתקה והוא הניח את הטלפון חזרה על הרצפה.
"איפה עצרנו?" גיחכתי, הוא נישק אותי שוב.

***
בבוקר למחרת צלצול הטלפון הרוטט שלי העיר אותי, כשהוא לא הפסיק כיסיתי את אוזני בשמיכה.
רק לאחר כמה שניות הבנתי שזה צלצול טלפון.
מייקל היה שקוע בשינה, והיה נראה שכדי להעיר אותו צריך להעביר פה טרקטור.
הושטתי את ידי לקחת את הטלפון שלי, שלא הפסיק לצלצל.
"הכל בסדר?" שמעתי את קולו הישנוני של מייקל.
כנראה שהגיע הטרקטור.
"כן, כן. אני מכבה את זה." אמרתי ולקחתי את הטלפון, על הצג היה רשום 'רוברטו'.
בדיוק כשהתכוונתי לענות, השיחה התנתקה ומסך הבית בטלפון הראה לי שהשעה חמש בבוקר.
למה לעזאזל רוברטו מתקשר אליי בחמש בבוקר?
יצאתי החוצה בשקט יחד עם הטלפון שלי וסגרתי את הדלת.