עוד סיכוי לאהבה

פרק 1- שיחת טלפון :)

"אוליביה! " צעקה העירה אותי משנתי ופקחתי את עיני באיטיות. "את עוד ישנה?" זה נשמע יותר כמו נזיפה מאשר שאלה.
"לא, לא. אני ערה." עניתי במהירות והתהפכתי על הצד במיטה. ידעתי ששנת הצהריים הזאת תגרום לי לאחר למסיבה.

שמעתי קליק קטן ולאחר מכן ראיתי את החדר מוצף אור. סטייסי, החברה הכי טובה שלי, עמדה בפתח החדר, מחכה שאקום. נפרדתי משמיכת הפוך הנעימה שלי וקמתי מהמיטה ללא רצון.

נעמדתי מול ארוני, מביטה בדמות הפרועה שמוצגת על מראת הארון.
הזזתי את דלת הארון והבגדים המסודרים במדפים שלי נחשפו לפניי.
"אנחנו מאחרות?" שאלתי את סטייסי וחיטטתי בהמוני הבגדים, מחפשת מה אלבש.
"יש לך רבע שעה עד שהלימוזינה באה." הודיעה סטייסי.

בסוף הלכתי על שמלת נצנצים בצבע תכלת עם כתפיות דקות.
לאחר שסירקתי את שיערי והתאפרתי בקצת מסקרה וליפגלוס נראיתי הרבה יותר טוב.
שיערי הבלונדיני גלש במורד גבי ושמלת הנצנצים הבליטה את עיני התכולות, היא הייתה צמודה וכתפיותיה הדקות חשפו את קו השיזוף שהצלחתי להשיג בקיץ.
סטייסי כבר לא עמדה בפתח הדלת כשגמרתי להתארגן אז שיערתי שהיא כבר מחכה למטה. וצדקתי.

"דפקת שנ"ץ של החיים, אני לא חושבת שתוכלי לישון בלילה." היא טענה ולקחה תיק כסוף מנצנץ שהיה תלוי על אחד המתלים ליד דלת הכניסה.
"אני יכולה לישון בכל זמן. ובכל מקרה, אחרי המסיבה הזאת אני חושבת שאני אירדם לפנייך." עניתי לה וחטפתי נעלי עקב מהמגירה התחתונה מתחת למדרגות.

רק עכשיו הבחנתי בשמלה הורודה שלבשה סטייסי, ואני חייבת להגיד, שהיא מאוד החמיאה למבנה גופה החטוב. היא הייתה צמודה וישבה מושלם, הבליטה כמה ומה שצריך.
"זאת השמלה שקנינו ביחד, לא?" שאלתי, הייתי בטוחה בזה שראיתי את השמלה הזאת כבר.
סטייסי הנהנה באישור.

צפירת מכונית נשמעה מחוץ לדלת הכניסה שלי, "זה בשבילנו." היא אמרה בנימה מתקתקה ופתחה את דלת ביתי, צועדת החוצה בנעלי העקב שלה.
לימוזינה שחורה וגדולה עמדה בחנייה שלי ונכנסנו אליה.

בתוך הלימוזינה שרר שקט, מה שלא אופייני לבדרך כלל. במושב הנהג ישב גבר בסביבות גיל ה-40, הוא לבש בגדים חגיגיים, ומשקפיים שחורות ורשמיות הסתירו את עיניו.
"אתה הנהג של רוברטו, נכון?" שאלתי בהיסוס.
רוברטו זה הסוכן שלנו, הוא "גילה'' אותנו בערך לפני שנה וקצת- בגיל 16 ואנחנו נמצאות בסוכנות שלו עד עכשיו.

"לא מזהות אותי?" שאל הנהג בקול גברי וגבוה, הוא הסיר את משקפיו ועיניו החומות נגלו אלינו.
"ביל!" קראנו פה אחד סטייסי ואני.
"כבר חשבתי ששכחתן את הנהג הקבוע והמועדף עליכן," אמר בהתלוצצות וצחק.
הוא התניע את מנוע הלימוזינה והמכונית הגדולה קמה לתחייה בשאגה.

חגרתי את חגורת הבטיחות וביל התחיל לנסוע,
עברו בערך חמש עשרה דקות עד שהגענו.
יצאנו מהלימוזינה וסקרתי את המקום, הבניין הגדול נראה מפואר מבחוץ- אולם מסיבות- ובפנים השתחררו צעקות ומוזיקה.
"תהנו!" צעק לנו ביל מהחלון הפתוח, ולאחר שנופפנו לו לשלום הוא נסע עד שנעלם.

"אני לא חושבת שהיינו פה, הייתי זוכרת מקום כזה." אמרתי, סוקרת את השטח ומתפעלת מגודל המקום.
"לא נדע עד שלא נכנס..." ענתה סטייסי ולקחה את ידי בזמן שצעדה אל תוך המקום המפואר.
בתוך המקום היו המון בני נוער מרקדים ואפילו כמה ילדים עם הוריהם.

צעקות הערצה נשמעו מכל עבר וכמה ילדים התנפלו עלינו. "אוליביה! סטייסי!" קראה אחת הילדות ומישהי מבוגרת- כנראה אמא שלה- עמדה לצידה כשהרימה את הטלפון שלה, "אני יכולה סלפי?"
"בטח!" ענינו וחייכנו לתמונה שלקחה הילדה.
"תודה! אני אוהבת אתכן!" קראה הילדה ונעלמה בצעקות שמחה.

"אני יכולה גם?" שאלה ילדה מתולתלת ונמוכה שאמה נראתה לא מרוצה מכך, אבל הצטלמנו גם איתה. בעצם עם עוד כמה.
הדיג'י הגביר את המוזיקה וכל האנשים החלו לרקוד לצלילי מוזיקת הפופ החזקה, בשלב הזה כל הילדים נעלמו ונשארו רק בני הנוער.
נעתי לפי קצב המוזיקה והזזתי את גופי, לידי ראיתי את סטייסי שרקדה גם היא. שיערה הזהוב התנופף והיא העיפה אותו לאחור.

היא נתנה לי לשמור על תיק הצד שלה בזמן שהלכתי להביא לי שתייה, התיק רטט מעט, וכשבדקתי בתוכו ראיתי שיחה נכנסת מרוברטו.
חזרתי אל סטייסי שלא ממש שמה לב אליי בזמן שהייתה עסוקה בלרקוד ולנפנף כמה בחורים שהתחילו איתה.

"סטייסי!" צעקתי לה מעבר להמולת השירים.
"מה?" היא צעקה חזרה ובקושי שמעתי אותה.
"הטלפון שלך!"
"המה שלי?" היא נראתה מבולבלת, כאילו לא שמעה אותי כלל.
"הטלפון שלך!" צעקתי חזק יותר ונופפתי בטלפון הנייד שלה. היא לקחה אותו מידי ויצאנו יחד החוצה מחוץ לכל הרעש והבלאגן.
"זה רוברטו, את חושבת שקרה משהו?" היא שאלה במעט חשדנות לפני שענתה לטלפון.
"כנראה שאת תצטרכי לגלות את זה."

היא ענתה לטלפון והצמידה אותו לאוזנה, מאזינה לצד השני בסקרנות.
"באמת? אוקיי, אה וואו, מחר? אמ... סבבה." מלמלה בזמן השיחה וניתקה.
"מה, מה קרה?" שאלתי בציפיה.
"רוברטו רוצה להכיר לי את האחיין שלו או משהו כזה, ואנחנו נפגשים מחר לדייט." היא סיפרה בהתרגשות.
"וואו, איך אני שמחה בשבילך!" אמרתי בשמחה, "חייב לקנות לך שמלה."

----------------------------------

זה הפרק הראשון של הסיפור שלייי
כנראה שמחר יעלה עוד פרק אז תשארו מעודכנים.
אני אשמח שתצביעו ותכתבו מה חשבתם ואם זה מעניין בכלל. בכל מקרה, אני מקווה שאהבתםםם
מצטערת שיצא פרק קצררר :)