עוד סיכוי לאהבה

פרק 28- שיט, רגע אינטימי :)

התיקים הארוזים היו בפינת האוהל, מוכנים לעזיבה.
בעוד כמה שעות אנחנו חוזרים הביתה, אז כל הדברים כבר היו ארוזים בתיקים.
חוץ מהמזרונים, כמובן.
הרי אם נארוז את המזרונים עכשיו, על מה נשב?
כל אחד ישב במזרונו, אשלי ישנה, סטייסי וג'ייסון דיברו בלחש ביניהם, ומאדי ומייקל היו בטלפון.
אני סתם שקעתי במחשבות.
צליל צורב וחזק הרס את השקט ששרר במשך הדקות האחרונות, זיהיתי את הצלצול שלי.
כולם קפצו בבהלה.

"זה לא צלצול טלפון, זה פצצת אטום!" התלוננה מאדי.
"אלוהים, של מי הצלצול המחריש אוזניים הזה?" הצטרפה אשלי, שכנראה שהצלצול שלי העיר אותה משנתה וכיסתה את אוזניה.
"מצטערת, אני לא מוצאת את הטלפון." הרמתי מעט את מזרונו של מייקל כדי לראות אם הטלפון שלי נמצא שם.
עברתי להפוך את המזרון שלי כשהטלפון המשיך להשמיע צליל רועש באוהל, "מצאתי!" הכרזתי כשראיתי את הטלפון מתחת למזרון, צרחת שמחה נפלטה כשראיתי מי התקשר.
על הצג היה מופיע "אמא" ולב אדום.
"מה קרה?" שאלה סטייסי, כנראה בגלל צרחת האושר שלי.
"אני דקה באה." עניתי כשיצאתי מהאוהל והטלפון צמוד לאוזני.

"אמא!" הכרזתי לטלפון.
לא דיברתי עם אמא שלי מעל שבועיים.
בכלל, עם המשפחה שלי.
"שלום יפה שלי!"
ליבי קפץ מהתרגשות לשמע קולה.
לי ולאימי יש קשר מיוחד, ואנחנו יותר כמו חברות הכי טובות מאשר אמא ובת.
"התגעגעתי אלייך!" לא יכולתי לרסן את חיוכי למרות שאנחנו בשיחת טלפון רגילה והיא לא יכולה לראות אותי.
"גם אני, מתוקה שלי." קולה היה עמוק, אבל ההתרגשות הייתה גלויה.
"איך בעבודה?" שאלתי בהתעניינות.
"מצוין! נתנו לי העלאה בשכר." היא סיפרה.

"וואו. ואיך אבא?"
"מסכן, הוא עובד כל היום. מהבוקר עד הלילה." אמרה ברחמים. "אבל, יש לי הודעה משמחת."
הִמהמתי בציפיה וחיכיתי לדבריה של אימי.
"אנחנו חוזרים!"
פי נפער ולא הצלחתי לדבר מרוב שמחה והלם.
"אתם באמת חוזרים?" שאלתי שוב, מנסה לעכל.
"כן, אנחנו חוזרים כולם! אני, אבא שלך, ושון."
"אבל הייתם אמורים לחזור רק בעוד חודשיים," ציינתי.
"נכון, אבל בזכות העלאה בשכר החלטנו להקדים."
עוד צרחת שמחה נפלטה וגרמה לחבריי להביט בי בשאלה מתוך האוהל.

באופן מוזר התגעגעתי אפילו לשון, אחי הגדול, ולהצקות שלו. הוא טוען שלהציק לי זה "תפקידו בתור אח גדול".
"הכל בסדר, אוליביה?" קולו של מייקל קטע את מחשבותיי.
"כן. אני דקה חוזרת." עניתי וחזרתי למחשבות על המשפחה שלי.
"מה אמרת?" שאלה אימי מהטלפון.
"אה, דיברתי לחבר שלי." מלמלתי, ולא ציפיתי לצעקה שבאה אחריי דבריי.

"יש לך חבר?" שאלה אימי בצעקת שמחה.
"יש לי הרבה דברים לספר לך." אמרתי בקצרה.
"אני מבטיחה לשמוע הכל. היום בערב אנחנו עולים לטיסה, ומחר כבר נהיה בבית." הסבירה. "אני עוד צריכה למצוא כרטיסי טיסה. ביי מותק."
"ביי אמא, אוהבת אותך."
"גם אני."
השיחה התנתקה וחזרתי נרגשת לאוהל.
"המשפחה שלי חוזרת!" צרחתי מבלי לחכות שנייה שישימו לב שחזרתי לאוהל.
כל חבריי שמחו בשבילי.