עוד סיכוי לאהבה

פרק 45- הנקודות מתחברות :)

לאחר שסיימנו את העבודה כולם חזרו הביתה ואני נשארתי בביתו של מייקל.
הוא סגר את הקובץ במחשב והתיישב לידי על המיטה.
"אוליביה," מייקל הפר את הדממה הקטנה והוציא אותי מהמחשבות.
הרמתי את ראשי אליו. "כן?"
הוא היסס לרגע ואמר, "אני צריך לדבר איתך."
אוי לא.
התחושות בטן שלי לא מבשרות לטובה.
"אז בוא נדבר." הסכמתי והבטתי בו.
חשש הציף אותי ממה שהוא הולך להגיד.
"לא ידעתי איך להגיד לך את זה... אז הדחקתי את זה."

ליבי דפק בחוזקה יחד עם כל מילה שלו, עם כל ציפיה למילה הבאה.
מילותיו חילחלו למוחי, ולפתע עלתה בי המחשבה הגרועה מכל.
מה אם הוא מנסה להפרד ממני?
לא. לא.
זה לא יכול להיות זה.
נכון?
לא יכול להיות שנפרד.
אוליביה, תפסיקי לחשוב על זה. גערתי על עצמי.
הרגשתי את נשימותיו של מייקל מרחפות על הפנים שלי וחזרתי להביט בו.
"אני עובר לניו יורק."
מה?
קימטתי את מצחי. "אתה... עובר לניו יורק?" חזרתי אחריו, מבולבלת.
הוא הנהן באיטיות.

בלעתי את רוקי ושאלתי, "לכמה זמן?"
הוא השפיל את מבטו, ולאחר כמה שניות חזר להסתכל עליי. "שנתיים."
כמעט נחנקתי מהרוק של עצמי, "שנתיים?"
הוא הנהן שוב.
לא.
זה לא יכול לקרות.
זה לא יכול להיות אמיתי.
הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ וליפול ממקומו.
רגליי קפאו. אם לא הייתי יושבת על המיטה של מייקל אני לא בטוחה שהן היו מצליחות להמשיך לנשוא אותי.
"אתה עובד עליי." סקרתי את פניו של מייקל, לא נראה בהן שום רמז לשקר. "מייקל, בבקשה תגיד לי שאתה עובד עליי."

חיכיתי, חיכיתי שהוא יגיד שזה לא אמיתי.
אבל הוא הניד את ראשו. "הלוואי שהייתי עובד עלייך."
"לא." הנדתי את ראשי בחוזקה, כאילו זה יגרום לאמת להתעוות ולמה שאמר להפוך לשקר.
"זה לא יכול להיות." סירבתי להאמין.
מייקל המשיך להביט בי, עיניו נצצו מדמעות שעמדו לפרוץ.
פתחתי את פי להגיד משהו, וכשהבנתי שאין לי מה לומר סגרתי אותו.
עיני החלו לשרוף מדמעות שאיימו לצאת.
"למה?" שאלתי, קולי היה צרוד ודמעה חמקמקה ירדה מעיני.
"אמא שלי קיבלה אפשרות להקים עסק בניו יורק.
היא רוצה שכל המשפחה נעבור לשם." דמעה זלגה גם מהעין של מייקל, הוא מחה אותה בגב כף ידו.

"אנחנו... אתה לא נפרד ממני, נכון?" שאלתי והתמוגגתי עמוק בתוך עיניו.
"תגידי את השתגעת?" הוא מחה בידו גם את הדמעה שזלגה מעיני והעביר את שיערי אל מאחורי אוזני. "את באמת חושבת שאני יכול לשרוד בלעדייך?"
המשכתי להביט בעיניו כשכל הדברים שאמר על העזיבה שלו לניו יורק הדהדו באוזניי.
פלאשבקים הציפו אותי.

"אנחנו צריכים להפרד." קבע זאק.
"אנחנו... מה?" שאלתי בבלבול. "מה קורה פה, זאק?" הבטתי בעיניו הירוקות.
"אמרתי לך, אני עובר, אנחנו לא יכולים להמשיך להיות ביחד." דמעות נקוו בזווית עיני, וירדו אחת אחרי השנייה.
"לא..." הנדתי בראשי. "אנחנו נחזיק מעמד."
"זה כמה שעות מרחק. אנחנו לא נחזיק."
"בוא לפחות ננסה-"
"אוליביה, די." הוא קטע אותי. "אנחנו לא נחזיק, ואת יודעת את זה."
המילים שלו פגעו בליבי כמו סכין.
הוא אפילו לא מנסה להלחם עלינו.
הוא אוהב אותי בכלל?
"אתה בכלל אוהב אותי?" שאלתי, כשאני פגועה כמו שלא הייתי בחיים שלי.
"כן. אני אוהב אותך-"
"אז למה?" כמעט צעקתי עליו.
"אני רק חוסך ממך את הכאב." הוא החזיר.
"אתה לא! אתה רק מחמיר א..." עצרתי את עצמי ועזבתי את זה. "יודע מה? בסדר. תהנה לך בבית החדש והמחורבן שלך." יריתי וקמתי ממקומי. "בלעדיי." הוספתי, יצאתי מחדרו של זאק כשהדמעות זולגות מעיני.