הבכור של המאמן

פרק 9

חדר אוכל זה מקום נורא לאנשים בעלי חרדה חברתית, כל הרעש והסביבה המלא באנשים.
תמיד עושה לי צמרמורת הדבר הזה.

"תתקדם!" צעק אחד מאנשים אחרי בזמן שעמדתי במקום קפוא, במהירות התקדמתי בחשש ובבהלה לכיוון האוכל ומגש בידי.

התחלתי להסתכל על המאכלים שלא היו מגרים אבל לעומת מה שאכלתי בבית בתקופת אמא זה מאוד טוב.

לקחתי קצת מהאורז ותפוחי אדמה, לקחתי גם סלט כי זה חשןב. לקחתי מים בנוסף וחיפשתי מקום פנוי.

אייה נופפה לי והתקדמתי לכיוונה אבל המבט שלי נפל בדרכי על אורטל שישבה בקצה השולחן לבדה.

ליד מי לשבת ליד אייה וכפיר או ליד אןרטל? מצד אחד לא רציתי להישאר אותה לבד, אבל כפיר ואייה חבריי הקרובים ביותר פה.

טוב ליבי הטוב ניצח, התיישבתי מול אורטל ומבטה עלה עליי כאלו היא הייתה מופתעת.
"היי" אמרתי ונופפתי לה, איזה אבל אתה!

"היי" אמרה וחייכה עליי חיוך כל כך עדין ויפה.
"אייה וכפיר בהמשך עם אתה-", "אני מעדיף לשבת פה!" אמרתי במהירות והיא הרימה גבה.

הכנסתי במהירות כף אורז בשביל לסתום את הפה המעצבן שלי, היא נראתה כמו מלאך שאכלה את באוכל בשקט.

"איך הלך לך היום?" שאלה אורטל ולגמה המים שלה בעדינות. "היה אחלה, אף אחד..אחד לא נפצע" אמרתי והיא חייכה.

"זה תמיד טןב אבל גם בטח משעמם" אמרה ואני הננתי כמו מטומטם. למה אני מרגיש פרפרים שאני מדבר איתה.

שננו ישבנו שם והרגשתי את כל העיינים עלינו, לא נהנתי מזה אבל ידעתי שעדיף זאת מאשר שירדו עליה.

היא אדם טוב אבל כולם לא רואים את זה, על הפעם הראשונה שנפגשנו היא הייתה נחמדה עליי אבל קרה פה משהו עמוק.

היחידה שבאמת יודעת זאת איה, מבטי עבר עליה וראיתי אותה נועצת בנו מבטים, אני לא אוהב את המבט הזה אבל אסור לי להראות חולשה.

"יש לך אחים?" שאלה אורטל והבנתי ששקעתי למחשבות ונעלמתי מהעולם. "אה-אה כן" אמרתי שמהירות ממבוכה כי נעלמתי פתאום.

"כמה?", "שלושה שתי בנות ובן",
"אתה הבכור?" הנהנתי כתגובה והיא חייכה.
"אני שניה מהגדולים יש לי אחות גדולה" אמרה לי אורטל אני חייכתי מזה שהיא משתפת אותי.

"מה הפרשים?".
"טוב אני בן 19 וכמעט 20, ורותם בן 16 ויובל הקטנה ממנו בשנה בת 15 ומיכל הכי קטנה בת 10" הסברתי לה ונראה שהיא חושבת.

"יש לך הורים?" השאלה הזאת הגיע משום מקום וקצת גרמה לי לצמרמורת. אני תמיד מגיב ככה ששואלים אותי על ההורים שלי.

אני אוהב את אבא שלי אבל את אמא שלי אני שונא ונראלי היא האדם הנורא על כדןר ארץ.
מפלצת זה שמה.

"אה כן" מלמלתי ושפשפתי את העורף שלי ממבוכה. "מה השמות שלהם ובני כמה הם?" שאלה והחיוך שלה פשוט מוריד לי את כל השכבות שאני מנסה להסתתר מאחורהין.

"אבא יוסי 49 ועם אמא שלי אני לא בקשר אבל היא בת 40" אמרתי ןהיא נראתה בשוק.
"אמא שלך ילדה אותך בגיל 20?!" שאלה ובהלה נשמע בקולה.

טוב היא בת 20 והיא בגיל שלה אז היא לחוצה.
כי תחשבו על זה שאתם הייתם עכשיו בהריון.
ואיך החיים שלכם יהרסו.

"למה אתם לא בקשר, כאלו אני לא רוצה להיכנס למקום אישי עם אתה לא רוצה", "אני השמח לא לדבר על זה" מלמלתי בשקט והיה נהנה להבנה.

"כמה אחים יש לך?" שאלתי ולקחתי כף של אוכל. "14" ירקתי במהירות את כל מה שהיה לי בפה. 14?!

היא הסתכלה עליי נחנק והיה שקט בנינו שקט של מבןכה. ואז היא התפוצצה מצחוק.

הצחוק שלה החה מתגלגל וחזק, לא נראה שהיא בתכנון להפסיק כי היא תפסה את הבטן שלה והצחוק שלה רק גדל וגדל.

"הפרצ-הפרצוף שלך ש..ש..שאמרתי" בנסיון קלוש ניסתה להגיד משפט פשןט אבל הצחוק שלה ממש מקשה עליה.

"זה לא יפה" ארמתי ונעצתי בה מבט כועס שהשתנה לחיוך כי לא יכולתי לכעוס עליה אחרי שהיא מתפוצצת ככה.

"אה שתדע כל השיחה לא גמגמתה פעם אחת זה אומר שאתה משתפר" אמרה אורטל אחרי שנרגעה.

זה נכון לא גמגמתי, הבחורה הזאת רק מועילה.