- לפני הקריאה, מומלץ לקרוא את התיאור -
(נ.מ. ליאם)
"...ואז הפיצרייה סגורה, ליאם! 'סגורה לרגל חופשה'! אתה קולט? האנשים חסרי האחריות האלה שסוגרים פיצרייה לרגל חופשה? פיצרייה צריכה להיות בקטגוריה של שירותי חירום, כמו... בתי חולים... מכבי אש ו... חנויות נעלים! גם תכננתי להשכיב את הקופאי, זה עם העיניים העצובות, העצובים תמיד אלופים במיטה! מה אתה אוכל? נשאר לך הרבה?"
כמו תמיד העמיתה שלי, מיה, נכנסת למשרד ופותחת את השיחה באמצע משפט, כאילו אני ברוב חוצפתי פשוט לא הייתי נוכח בהתחלה.
"היי מיה," אני פולט את השאלה לאוויר, עכשיו זה זמן הפסקת הצהריים, כולם כבר יצאו מהמשרדים, וירדו ללובי. חוץ מימני, שממשיך לעבוד תוך כדי ארוחת הצהריים. וחוץ מחברתי המופרעת שאני לא כול כך יודע במה היא עובדת פה, כי כול פעם שאנחנו נפגשים היא רק מדברת.
"נו, מה אתה אוכל?" היא שואלת ומתיישבת לידי, מתעלמת לגמרי מין העובדה שאני מנסה לעבוד.
אני נאנח כאילו אני נושף על נרות יום הולדת. אני מרים את הקופסא שלי, והיא משמיעה קולות הקאה.
"בוגר," אני אומר.
"מה זה?" היא מייבבת,
אני פורץ בצחוק. הפוגה של כמה שניות מהחיים שלי.
למיה יש הרגלי אכילה של נערה מתבגרת, היא לעולם לא שואלת "זה טעים?" אלה "איזה מנה גדולה יותר?". היא קוראת תפריטים כאילו מדובר בהכרזות מלחמה.
אני מחווה בעידוד עם המזלג לעבר הקופסא.
"קוראים לזה 'סלט', תביני, זה כמו בשר, רק שלא צריך להרוג אף אחד. בואי, תטעמי."
מיה נרתעת לאחור, "בחיים לא, זה מריח כמו משהו ששלפת מתחת של גופה."
"אוי, באמת!" אני מתפרץ בגועל. הינה הלכה ארוחת הצהריים שלי. שוב.
"מה?" היא שואלת בפליאה,
"את פשוט ילדה קטנה!" אני אומר לה.
"אתה ילדה קטנה!" היא לא נשארת חייבת, "למה אתה עובד בכלל?"
"כי אני בעבודה!!"
"אבל עכשיו הפסקה!!"
הסיבה שאני עובד, זה בגלל שאני רוצה קידום בעבודה. אני באמת יכול להיות יותר יעיל במשטרה, אתם יודעים, לפתור תיקים, לחקור חשודים. אבל הבוס שלי טוען שאני לא מספיק מוכשר לכאלה משימות. אז אני תקוע במשרד על חולת נפש שהורסת לי כול פעם מחדש את ארוחת הצהריים.
אחרי שאנחנו מסיימים לצעוק אחד על השנייה, אני קולט שהשעה כבר כמעט 7 בערב.
"שיט, אני חייב לזוז! ג'ק מחכה לי!" אני אומר ויצא בריצה מהמשרד, מספיק רק לשמוע את מיה צועקת, "לעזאזל עם ג'ק!" לפני שאני יורד במדרגות.
ג'ק הוא בעלי. אנחנו נשואיים מעל לשנתיים. ואם יש משהו שלמדתי בזמן הזה, הוא לא אוהב שאני מאחר.
XXX
"היי, חזרתי." אני אומר ונכנס למטבח בזריזות, ג'ק מחכה לי ליד השולחן, המבט שלו לא מרוצה.
"אתה יודע מה השעה?" הוא שואל בקול נמוך, מאיים.
"סליחה. אני לא שמתי לב, זה לא יקרה שוב." אני אומר בשקט. מנסה לא להרגיז אותו יותר מדי.
הוא נעמד באחת ומתקרב אלי, אוטומטית הגוף שלי הולך אחורה. מהפחד.
אני נעצר כשאני נתקע בשיש שמאחוריי. ג'ק סוגר עלי ורוכן מעלי.
הוא גבוה מימני בראש, ויש לו גוף שרירי מימני.
אני מניח שאתם יכולים לתאר לעצמכם את מאזן הכוחות. מי שולט במי.
"ליאם. זוכר מה אמרתי לך אתמול בערב?" אתה שואל בחיוך רע, נהנה לראות אותי מפחד.
"לא לאחר." אני בקושי מצליח להביע את המילים.
"ומה אמרתי שיקרה לך אם לא תגיע בזמן?" אתה ממשיך באותו נימה ארסית.
"ש... אמרת ש..." אני בולע את רוקי. הפחד מונע מימני לדבר.
כי אני זוכר טוב מאוד מה אמרת. וזאת גם הסיבה שאני מפחד.
"אמרתי שאני יעניש אותך." אתה לוחש באוזני, מעביר בי צמרמורת מהסוג הלא נעים.
"וזה מה שאני הולך לעשות. אני הולך להעניש אותך הכי כואב שאני יכול."
אתה מביט בעיניי המפוחדות. התגובה שלי מדליקה אותך יותר.
"מוכן לעונש שלך אהובי?" אתה שואל בזלזול.
"בבקשה לא," אני לוחש, מתחנן לחסדיו הלא קיימים.
ג'ק מושך אותי באגרסיביות אחריו. לא מתייחס לתחנונים שלי.
XXX
אז היי, קוראים לי ליאם אני בן 23 נשוי (ממש לא באושר) לבעלי ג'ק.
וככה נראה יום טיפוסי בחיי.
אבל זה בסדר, אני כבר רגיל לזה.
מחר זה יום חדש. מחר הכול יקרה שוב מחדש.
-----------------------------------------------------------------------------
פרק ראשון🥳🥳🥳🥳
אני סופר מתרגשת, 🤩🎉
אם אהבתם - אשמח אם תגיבו ותצביעו, זה ממש עוזר לי.💖
תגיבו לי את דעתכם!
יום טוב לכולם, וניפגש מחר!✨✨✨
🎨gefen
YOU ARE READING
you are mine no matter what - (boyXboy)🔞
عاطفية''ככה בדיוק אני אוהב אותך, שאתה לגמרי בשליטתי ונתון לחסדיי.'' הוא רוכן מעליי, מעביר את פיו על גופי הפצוע, נושך בכאב את השריטות שלי. אני פולט גניחת כאב, ובלייק מתרומם מימני. "בייבי שלי, אני יודע שאתה אוהב אותי." הוא אומר, בלייק תופס בידי, מעביר אותה...
