אהבה מהומרת לשנאה

פרק 7

ריידר-

אני נסוג לאחור ברגליים רועדות, הלב שלי הולם בחוזקה והריאות שלי מתכווצות, בקושי מכניסות חמצן לנשימה. אני מלקק את שפתיי שנרטבו מפחד, קיל ממשיך להתקדם אליי, לא אכפת לו שהשולחנות נמצאים מולו, הוא מזיז אותם עם הגוף הענק שלו.

עיניו הלוהטות באש בוערת מתמקדות בי, אני מנסה להבין מי הוא. קיל צץ משום מקום, הוא אגרסיבי ותוקפני. לא חשבתי שמישהו יכול להיראות ככה מאיים, חוץ מהאנרגיות הקטלניות שהוא משדר המראה שלו מרתיע בפני עצמו.

למה הוא בנוי ככה? הוא גבוה כך שברגע שאני מולו אני צריך להרים את הראש כדי להביט לתוך עיניו החומות-כהות בצבע קפה. יש לו שריר זרוע שמתגמש בכל תזוז של היד שלו, שריר זרוע שגורם לקעקוע שלו לזוז, בכל תזוזה שלו הלשון המפוצלת של הנחש זזה.

אני נתקע במשהו מאחוריי, נשלף מהמחשבות שלי בכוח. אני נוגע במה שמאחוריי, בקיר הקריר. אני מסתכל ישר ורואה שהגוף של קיל מולי, אני מגיע עד לחזה שלו. הוא גדול ממני בראש. קיל לוקח את כל החמצן מהריאות שלי, הקרבה שלו אליי גורמת ללב שלי לעצור ואני מריח את ריח המוות שנוטף ממנו.

"מי אתה?" השאלה שחשבתי בראשי התגלגלה מהפה שלי בטעות, קיל חושק את הלסת שלו, מראה לי כמה הלסת שלו מסותתת כמו של דוגמנים. "עניתי כבר על השאלה המזדיינת הזאת," הוא אומר בקול קטלני, אני דחוק לקיר, לא יכול לברוח מכאן.

"אני מת-תכוון מי אתה, לא ה..שם שלך." אני פולט מפי והוא מניח את היד שלו ליד הראש שלי. מתחיל להיות לי יותר קשה לנשום. "מי אני?" הוא שואל בקול מחוספס ורעד עובר בי. "כ-כן. אתה ג..גדול. מי אתה?" אני לא טיפש, למרות שקיל הציל אותי מהקוטפים זה לא אומר שאני מוגן.

זה אומר משהו אחר לגמרי.

מה שזה אומר שקיל יותר חזק מהם, יותר מפחיד מהם וממנו אני יותר צריך לפחד. "מה דעתך להסתכל לי בעיניים כשאתה שואל חרא כזה?" הוא לועג לשאלה שלי, אני לא עונה לו, מעדיף להמשיך להסתכל על הגוף שלו ולא לתוך עיניו המרתיעות.

אני מרגיש נגיעה מכאיבה בסנטר שלי, קיל מרים את הסנטר שלי עם האצבע שלו, זה כואב, זה מרגיש כאילו מכוונים לי אקדח לסנטר. "שאלת מי אני? אני מישהו שלא אוהב שמתערבים לו באמצע כשהוא מדבר." הוא לוחץ את האצבע שלו חזק יותר ואני מייבב מהכאב.

"בפעם הבאה אל תתערב, תשב פאקינג בשקט," קולו המעורר אימה גורם לשערותיי לסמור. "הבנת אותי ריידר?" לשמוע את השם שלי יוצא מהפה שלו בטון כזה מפחיד גורם לי לבלוע את הרוק שלי. "כ-כן," אני מהנהן בפראות.

"בפעם הבאה שתפריע לי לזרוק את הזבל אתה תהיה אחד מהם." אני נושך את השפה שלי, הוא רציני. קיל הרים את אוליבר ביד אחת כאילו הוא שוקל כמו נוצה. בנוסף הוא הרים את שלושת הקוטפים האחרים והעיף אותם מהכיתה לאחר שגרם לכל אחד מהם ליפול לרצפה.

אני מניח את שתי הידיים שלי על היד שלו שמרימה את הראש שלי. "אתה תפגע בי?" אני לא יודע מה אני מצפה, שהוא יענה כן או שיענה לא. אני רק יודע שאני צריך תשובה. "זה תלוי בך." הוא לוחש, אני מרגיש את הבל פיו על צווארי, תלוי בי? קיל עוזב אותי.

אני רץ מכאן הכי מהר שאני יכול, הוא נשאר בסוף הכיתה בעוד אני רץ ליציאה, ברגע שאני יוצא מהדלת אני לא רואה את הקוטפים ברצפה כמו שהיו. זה לא משנה, יש לי שיעור חינוך גופני. אני רץ למגרש, מקווה שאני לא מאחר בגלל קיל.

                                     ~

"חמש פעמים, זה לא אמור להיות קשה. זה למה יש לכם רגליים!" המורה צועק, חושב שהוא נותן לנו מוטיבציה. כולם מתייצבים ומוכנים לרוץ סביב המגרש הענקי, קיל עומד מאחור עם חיוך שחצני על פניו. כמה מהתלמידים ממלמלים בנוגע להתנהגות של קיל וכמה שהוא בטוח בעצמו.

יש לי הרגשה שהביטחון העצמי הגבוה והמופרז שלו מוצדק והוא הולך להוכיח את זה כאן לכולם, כמעט לכולם. חסרים פה רק ארבעה תלמידים, ביל, דרו, מייסון ואוליבר. כולם נעלמו מעל פני האדמה אחרי שקיל פגע בכל אחד מהם. "צאו לדרך!" המורה צועק ומפעיל טיימר, כל התלמידים מתחילים לרוץ קדימה ואני ביניהם.

אני מסובב את הראש, מאחור אני רואה את קיל שמתמתח, הוא מחייך ומייצב את עצמו, אחרי רגע הוא רץ. אנחנו במרחק שאני משער שיקח לו חמש עשרה שניות כדי להגיע אלינו אם נעמוד אבל הוא לא יצליח בגלל שכשהוא רץ אנחנו עדיין רצים, הוא הולך להישאר מאחור.

אני מחזיר את הראש קדימה ומתמקד במסלול ריצה, אנחנו חותכים הצידה ואני רץ הכי מהר שאני יכול, יש כאלה שרצים לאט כדי לשמור כוח לאחר כך אבל אני בודק עד איפה אני יכול להגיע עד שאתעייף. מי שעוקף את כולם רץ במהירות של צ'יטה.

אני מסתכל במהירות מאחוריי, מנסה להעיף מבט חטוף על קיל, משום מה אני לא מוצא אותו, אני מסתכל סביב המגרש, אולי הוא התעייף והלך לצד? "אל תחפש אותי מסביב, אני פאקינג לידך." אני מסתכל הצידה ונתקל בקיל. אני עוצר במקום שלי ברגע, קיל רץ במהירות שלא ידעתי שאפשרית.

הוא עוקף את מי שרץ הכי מהר, אני מסתכל על הרגליים שלו ורואה שכל דבר בגופו חטוב, אפילו השריר ברגל שלו. "תוך עשרים ושש שניות קיל עשה הקפה ראשונה!" המורה צועק, אני ממשיך ללכת בבושה. איך הוא כבר הגיע לשם?

קיל עוצר ומוריד את החולצה שלו, אני נחשף לגופו השרירי והמזיע, הלסת שלי נופלת לרצפה. הוא לא אנושי בשום צורה, כל קוביה שלו קשיחה והחזה שלו מנופח כמו כרית. הזיעה מבצבצת על גופו, יורדת מהחזה עד למכנסיים שלו. אני מלקק את שפתיי ומרגיש צמא.

אני נזכר שלא הבאתי מים בגלל שברחתי בגלל קיל. המורה שקוע בכמה שקיל מהיר אז אני מנצל את זה כדי לחזור לתיכון להביא מים, אני עולה במדרגות וחושב על גופו של קיל, הוא נראה כמו מישהו שהיה בכלא על טבח.

אני עכשיו מבין איך הוא הצליח להרים את אוליבר ביד אחת, אני מניח שהוא מרים דברים הרבה יותר כבדים ביד אחת. אני מרגיש יד על החזה שלי ואני נעצר בכניסה של התיכון, אוליבר עוצר אותי ומצקצק.

שלושת הקוטפים צדדים מאחורי הדלתות ועומדים ליד אוליבר, כולם נראים זועמים וכועסים בגלל מה שקיל עשה להם. אני מנסה לקחת צד לאחור ואוליבר מושך אותי לתוך התיכון מהחולצה.