אהבה מומרת לשנאה

פרק 8

ריידר-

אוליבר דוחף אותי אחרי שהוא הכניס אותי לכיתה הריקה שלנו כשכולם במגרש, אני מועד לאחור ומייסון טורק את הדלת. ביל ודרו עומדים מאחורי אוליבר. "מי זה הקיל הזה?" אוליבר שואל ואני לוקח נשימה עמוקה, קיל הצליח להפיל כל אחד מהם, חבל שאני לא חזק מספיק כמו קיל כדי להתמודד איתם, אפילו עם אחד מהם.

"אני לא יודע, אני לא מכיר אותו." אני אומר בכנות, יכול להיות שהם חושבים את זה בגלל שהוא הגן עליי מפניהם אבל אין לי מושג מי הוא. ביל מזעיף את הפנים שלו ועובר ליד אוליבר ופוסע לכיווני, אני מכווץ את הגבות בבלבול כשאני רואה את אוליבר משלב ידיים ומסתכל עליי ללא רגש בעיניו.

מכה חדה בלסת מפילה אותי לרצפה, לפי האגרוף הקפוץ של ביל אני מבין מזה שהוא נתן לי אגרוף לפנים. "אל תשקר לנו מוצץ זין, למה אוכף מגן עליך?!" ביל שואל ואני זוחל לאחור, מנסה להתרחק ממנו. "מה זה אוכף?" אני שואל וביל מתקדם, הוא בועט לי ברגל. אני נאנק מכאבים ומניח את הידיים על הרגל שלי.

"אל תשקר לנו הומו, אתה יודע מה זה אוכף של מאפיה." ביל אומר ודרו מגיע אלינו, הוא עומד ליד ביל. מאפיה? תמיד חשבתי שמאפיה זה מיתוס כמו חדי קרן או תלמידים שאוהבים מתמטיקה. אני יודע שקיים העולם התחתון אבל מאפיה? אני לא חושב שזה קיים כאן, בארצות הברית.

"אוכף של מאפיה זה אחד שאוכף את החוקים, אם למישהו יש חובות למאפיה אז המאפיה שולחת אוכף שמזהיר אותו לשלם, האוכף אוכף את החוק של המאפיה." אוליבר מסביר מפני שהוא יודע שאין לי מושג מה זה. אני בולע את הרוק, איך זה קשור לקיל? הוא אוכף?

"האזהרה יכולה להיות שבירת עצמות, כריתת איברים ואפילו מוות של בני משפחה." אוליבר מוסיף ואני פוער את העיניים שלי. זה מה שקיל עושה? אני לא רוצה להאמין בזה אבל זה מסביר את גודל גופו ושריריו, אחרת הוא לא היה ענקי ככה. דרו מתכופף וכורך את כף ידו סביב הגרון שלי, הוא מעמיד אותי ותוך כדי חונק אותי.

"כמה אתה משלם לו שיגן עליך?" הוא מהדק את האחיזה שלו ואני לא מצליח לנשום. "אנ-ני ל..א משל-" אוליבר מוריד לו את היד ממני. "לא נשמע ממנו תשובות לשאלות אם הוא לא ינשום, תחנוק את המוצץ זין הזה אחר כך." אוליבר אומר לדרו שמהנהן בחיוך.

"אני לא משלם לו, אין לי הרבה כסף." אוליבר יודע את זה, הוא יודע כמה פעמים שיצאנו ביחד אני לא קניתי לעצמי משהו לאכול רק כדי לחסוך כסף. "הוא צודק בזה, הוא עני." אוליבר מגחך ונעצים ננעצים בלב שלי. ההורים שלי נתנו לי כל מה שיכלו בהתחשב במצב הכלכלי שלנו.

"הוא עני?" מייסון שואל ומתפרץ מצחוק, "חשבתי שהוא מתפרנס ממציצת זין." מייסון מוסיף וכולם צוחקים עליי, אני משפיל את המבט, לא מעוניין לראות אותם. מכה כואבת בבטן שולפת אותי מהמחשבות שלי ואני שוב נופל. "ראיתם את זה? איך הוא הנמיך את המבט שלו כדי להסתכל על הזין שלי?" אוליבר שואל, הוא זה שנתן לי אגרוף הישר לריאות.

"אנס מזדיין," ביל אומר ובועט לי בראש בחוזקה, הראש שלי עף הצידה ופוגע בברזל של השולחן. אני מניח ידיים על הראש שלי ומכווץ את גופי. "צריכים למחוק מהעולם הזה כל אחד כמוך." דרו אומר ובועט לי בבטן. אני מצטנף לתוך עצמי כשביל ודרו בועטים בי.

"תפסיקו.." אני פולט מפי, כואב לי בכל הגוף ואני מרגיש מסוחרר. "חכו, אנחנו עוד צריכים להבין למה האוכף הקטלני הזה כאן." אוליבר עוצר אותם. "ריידר תסתכל עליי." הוא מצווה, אני יודע שאם לא אעשה כפי שהוא דורש הוא יפגע בי. אני מסתכל עליו והוא רוכן לעברי. "תגיד את האמת, למה האוכף הזה נמצא כאן?" הוא שואל ואני מניד את הראש.

"אני לא יודע אני נשבע, אין לי מושג מי הוא לא ידעתי שהוא אוכף." אוליבר מצמצם את העיניים שלו, הוא רואה שאני כנה. "למה הוא נצמד אליך?" הוא שואל ואני מניד את הראש, "אני לא יודע." הלוואי והייתי יכול לדעת. אוליבר מתיישר ומושיט את היד שלו, אני אוחז בה והוא מקים אותי.

ברגע שאני כמעט עומד הוא מרים את הרגל שלו ונותן לי מכה עם הברך שלו, רעש של כאב נפלט ממני והוא מחייך. "הוא לא יגן עליך מפנינו," אוליבר אומר ומייסון פותח את הדלת, הם הולכים מכאן ואוליבר מעיף בי מבט אחרון, מבלי שהם רואים הוא עושה לי לב עם האצבעות שלו. אני מסיט את המבט ומתיישב בכיסא.

אני מסדיר את הנשימה שלי, מרגיש כאב בכל נשימה. הדלת נטרקת ברעש חזק ואני מניח את הראש על השולחן בבכי שקט, כל זה רק בגלל משהו שאני לא יכול לשלוט בו. אני לעולם לא כפיתי שום פעולה על מישהו ללא רצונו, לא כמו אוליבר שניסה לשדל אותי לכמה דברים שלא הייתי מוכן אליהם.

הדלת נפתחת ואני מרים את הראש, רואה את המורה לחינוך גופני, סרגיי. "אז לפה נעלמת?" סרגיי שואל ונכנס לכיתה, הוא קשוח מאוד באימונים שלו ומתנהג כאילו כל שיעור שלו זו הכנה לאולימפיאדה. "כן.. אני צריך קצת זמן לעצמי." אני אומר לו ומקווה שיבין אותי. "זמן לעצמך? יהיה לך מספיק זמן לעצמך בבית, קום!" הוא צועק ואני נעמד.

"קשה לך לרוץ?! יש לך רגליים! קשה לך לנשום?! יש לך ריאות! תפסיק להתמסכן!" הוא צועק ואני לא מסתכל עליו. "תרד ל20 שכיבות סמיכה." הוא פוקד ואני מנענע את הראש, כואב לי הגוף. אני שומע צעדים והוא דוחף אותי לרצפה.

"לא שאלתי, אמרתי. עכשיו תעשה 50 במקום 20. תתחיל." אני עושה שכיבת סמיכה ומתפרק על הרצפה, "תנסה 100 עכשיו, תפסיק לבכות." הדמעות שלי שוטפות את הרצפה. "מה קורה כאן?" אני שומע את הקול העמוק והגברי של קיל, הוא מסתכל עלינו בעיניים מעוררות אימה, הוא מכוון את המבט שלו לעבר המורה.

גופו מתקשח, הלסת שלו נחשקת והוא עדיין בלי חולצה, אני יכול לראות את הגוף השרירי והקשיח שלו, אני מאמין עכשיו שהוא באמת אוכף. במבט אחד הוא גורם למצב רוח של המורה להשתנה, אני רואה לפי הרעד בידיים של סרגיי.