אהבה מומרת לשנאה

פרק 21

ריידר-

אני לא אוהב את ההרגשה הזאת בכלל, מאז שהגעתי לבית שלי אני שכבתי במיטה בציפייה לטלפון מקיל בכל רגע. אני כבר שעתיים מחכה לשיחה ממנו, מוקדם יותר כשג'ניפר התקשרה ולא ראיתי את השם שלה על המסך חשבתי שזה קיל ודפיקות הלב שלי האיצו במהירות האור.

עם אוליבר המערכת יחסים הייתה שונה, אפילו שאני וקיל לא ביחד אני מרגיש משיכה חזקה יותר ממה שהיה ביני לבין אוליבר כשכן היינו ביחד. אוליבר היה רך, עלוב, שקרן, חרמן ושדלן בעוד קיל חזק, אגרסיבי, מבעית וגם חרמן אבל לא שדלן.

אני לא מכיר את קיל מספיק אבל אני יודע שאם נהיה באקט מיני ואני אגיד לו לעצור או להפסיק הוא יכבד את הבקשה שלי לא כמו אוליבר שהיה מנסה לשדל אותי לדברים שלא הייתי מוכן להם ואפילו היה מנסה להכריח אותי.

הטלפון שלי מצלצל ואני מיד מתיישב במיטה, אני מסתכל על המספר שמופיע לי בטלפון וחוטף אותו מהמיטה. אני מכחכח בגרון שלי ועונה לשיחה. "כן?" אני שואל, מרגיש לחוץ. "תשלח לי את הכתובת בון, אני בא בשבילך." כשזה יוצא מפיו בקולו העמוק זה נשמע מלוכלך, נשמע כמו איום.

"ואם אני לא אשלח?" אני מתגרה בו, הצחוק המאיים שלו מנגן על מיתרי הלב שלי. "אני לא צריך שאתה תשלח כדי שאני אמצא אותך בון," אני לוקח נשימה עמוקה. "אני שולח לך." אני משיב לו ומנתק את השיחה, שולח לקיל את הכתובת שלי. הלב שלי הולם במהירות, בקצב אני אקבל התקף לב.

כעבור שניה הטלפון שלי מצלצל ואני רואה את המספר של קיל, "תרד למטה, אני פה." הוא אומר ואני מכווץ את גבותיי בבלבול, לא עברו שלוש שניות מאז ששלחתי לו את הכתובת שלי. "אתה כבר היית כאן כשהתקשרת אליי." אני אומר בחוסר נשימה, אז למה הוא רצה את הכתובת שלי אם הוא יודע אותה?

"מסקנה טובה עכשיו רד, אני לא אוהב לחכות." אני נושך את השפה שלי, קם מהמיטה ולוקח את התיק שלי. "אני בא." אני אומר לו ויוצא מהחדר שלי. רואה את אמא שלי במטבח, "אני צריך ללכת," אני אומר לה והיא מהנהנת. "תשמור על עצמך." היא אומרת משום מה, אני לא חושב שאני יכול לשמור על עצמי מול קיל.

אני יוצא מחוץ לבית ופוער את עיניי כשאני רואה בוגאטי ויירון מחוץ לבית שלי, זה רכב מאוד יקר, הוא עולה כמו שלושה בתי וילה ענקיים. קיל מוריד את החלון, "תפסיק להיות בהלם אני לא משוויץ פשוט זה הרכב שיכולתי לקחת עכשיו, קדימה תכנס בון." הוא מדבר כאילו הוא לא נוהג ברכב ששווה יותר מהשכונה שלי. אני נכנס לרכב וחש אי נעימות, "קדימה צא." הוא אומר רגע אחרי שאני נכנס.

אני מסתכל עליו והוא רציני, אני יוצא מהרכב והוא יוצא גם, הוא עוקף את הרכב ופותח את הדלת שמולי, "תיכנס." קיל מורה לי. אני נכנס לרכב וקיל טורק את הדלת. הוא חוזר לצד הנהג. "בשביל זה אמרת לי לצאת? כדי שתפתח לי את הדלת?" אני שואל אותו והוא מתחיל לנסוע. "כן. בגלל זה עשית פרצוף לא?" גבותיי מתחברות בשאלה, "פרצוף?"

"כשנכנסת לרכב עשית פרצוף של קיל פאקינג לא פתח לי את הדלת." אני בולע את הרוק שלי, "זה לא בגלל שלא פתחת לי את הדלת זה בגלל שאני מרגיש אי נעימות." אני מסביר לו. מסתכל על איך שידיו החזקות אוחזות את ההגה.

"אני גם מרגיש אי נעימות, אתה מסתכל לי על הידיים במבט המזדיין שלך והזין שלי לוחץ לי במכנסיים." אוטומטית אני מוריד את הראש שלי ומסתכל על המכנסיים שלו, רואה שאכן יש לו זקפה ואני מסיט את המבט, לחיי עולות באש. "איך הגענו למצב שהתנשקנו?" אני שואל וחיוך עולה על פניו.

"אתה צריך לשאול את עצמך, אתה הבאת אותנו למצב שהתנשקנו." הוא אומר, "אני לא זה שהרמתי אותך והדבקתי את הגוף שלי אליך." אני מזכיר לו והוא מגחך. "אתה שוכח שאתה הדבקת את הגוף שלך אליי אחרי שהרמתי אותך." אני לא עונה לו, "ואני הולך להרים אותך עוד הרבה." הוא לוחש בקול מחוספס וגברי.

אני נשען בכיסא, צופה בשרירי הזרועות של קיל, על איך שגופו השרירי תופס את המקום ברכב. אני מרגיש נגיעה בירך שלי ואני מסתכל על קיל. "איזו רגל, אני מחכה כבר לפשק אותה." צמרמורת עוברת בי, אני מעיף את היד שלו ממני. "משחק אותה קשה להשגה? זה בסדר, אני אוהב לרדוף אחרי אנשים, ככה זה יותר כיף."