אהבה מהומרת לשנאה

פרק 9

ריידר-

אני מניח את גופי על הרצפה, לא מצליח להחזיק את עצמי באוויר בשכיבת סמיכה. צמרמורת עוברת בי כשקיל סורק אותי בעיניו הכהות, הגוף שלו רפוי, שריריו בולטים לעין למרות שהוא לא מאמץ אותם. "שאלתי מה קורה פה," קיל חוזר על עצמו ודורש את התשובה מסרגיי.

"הוא ניסה להתחמק מהשיעור שלי, עכשיו הוא מתמודד עם ההשלכות." סרגיי מסביר ועיניו של קיל עוברות עליי שוב, אני מרגיש מושפל שאני על הרצפה עם דמעות בעיניי. קיל פוסע לעברי ואני נאבק לנשום, נוכחותו המאיימת מתקרבת אליי בכל צעד וצעד שלו. אני עוצם את העיניים. שקט סורר לכמה שניות ואז אני נמשך מהחולצה לאחור, אני מועד מהמשיכה של קיל והוא מייצב אותי.

"צא מהכיתה." הוא פוקד עליי ואני מהנהן, אני גורם לרגליי לעבוד ומתחיל ללכת לכיוון היציאה מבלי להסתכל לאחור, רגליי קצת רועדות ואני הולך יותר מהר. המוח שלי שולח מסרים לגופי להתרחק מכאן כמה שיותר מהר. אני חש הקלה כשאני דורך מחוץ לכיתה.

"תחזור לכאן ריידר. עכשיו." קיל פוקד ואני עוצר במקום שלי, אני נושך את השפה שלי, מנסה לא לחשוף את העצבים והפחד שלי. אני מסתובב וחוזר לכיתה, רואה את סרגיי מעביר את המבט שלו ביני לבין קיל. "כן קיל?" אני שואל, לא מבין מה הוא רוצה ממני. "כמה שכיבות סמיכה אתה רוצה שהוא יעשה?" קיל שואל והגבות של המורה ספורט מתכווצות בבלבול.

אני לוקח נשימה עמוקה, סרגיי נראה מבועת. קיל חושק את הלסת, חושף את השריר העצום בזרוע שלו בכך שהוא מאגרף את היד שלו. "תענה." הוא דורש ואני לא מאמין שקיל באמת יוכל לגרום לסרגיי לעשות שכיבות סמיכה. "אחד," אני פולט מפי ועיניו של קיל נדלקות. "שמעת אותו, תעשה מאה." אני פוער את העיניים שלי.

"אני אמרתי אחד!" אני מרים את הקול שלי, קיל מתעלם ממני ומסמן למורה לרדת לרצפה. "אתה חושב שאני מפחד ממך? אתה הילד של הקאפו, מפונק שחושב שהוא יכול-" המורה נקטע בגלל שקיל אוחז בגרונו, נותן לסרגיי בעיטה ברגליים שמפילה אותו.

אני קפוא במקומי כשמולי קיל שמרים את סרגיי מהגרון שלו, הוא מרים את המורה לחינוך גופני הקשוח. "פעם לא פחדו ממני, בגיל חמש עשרה לפחות. אבל בגיל שש עשרה? כבר אנשים הבינו שאני לא מפונק." אני לא מבין על מה הוא מדבר, למה שיפחדו ממנו בגיל שש עשרה?

סרגיי נחנק, לא מצליח להכניס חמצן לריאות שלו. הוא מניח את כפות הידיים שלו על השריר זרוע המוצק של קיל. מנסה לתלוש את הזרוע החזקה של קיל מהגרון שלו. "קיל אני-" אני בא להגיד וקיל עוזב את המורה שנופל בהטחה לרצפה. "אתה מה?" הוא שואל וברגע שאנחנו יוצרים קשר עין אני משפיל את המבט שלי. "אני יכול ללכת?" אני שואל בלחץ, מפחד מהתשובה שלו.

"כן אתה יכול ללכת ואתה תתחיל עם השכיבות סמיכה," הוא בועט בסרגיי שמיד מתחיל לעשות שכיבות סמיכה, אני בא להסתובב וקיל שולף משהו מהכיס שלו, הלב שלי הולם חזק יותר בחזי, אני נושם לרווחה כשהוא מוציא קופסת סיגריות. הוא שולף סיגריה מהקופסא וזוקר גבה לעברי, "יש לך מצית?" הוא שואל אותי ואני מניד את הראש שלי במהירות.

אני לא מעשן ואני לא יכול להיות בקרבת מעשנים, העשן שנפלט מהסיגריה חונק אותי וצורב אותי מבפנים, אוליבר מעשן ולפעמים כשהוא עישן לידי אמרתי לו להוריד את הסיגריה והוא היה אומר לי להבין אותו ושהוא צריך את זה, הייתי מהנהן ושותק כי אהבתי אותו.

העשן מהסיגריה של קיל מגיע לעברי ואני מתחיל להשתעל, "אסור לעשן בכיתה," אני לא יודע למה אמרתי את זה. קיל לוקח עוד שאיפה מהסיגריה ומתכופף לעבר סרגיי שעושה שכיבות סמיכה. "כנראה שאתה צודק, תודה." קיל אומר בקול שלא תואם את דבריו, הוא מקרב את הסיגריה לצווארו של סרגיי ומכבה עליו את הסיגריה, אני נשנק בהלם והמורה שלי נופל על הרצפה בצעקה.

קיל ישר מרים אותו מהגרון וגורם לסרגיי להביט בו, "אמרתי לך להפסיק? תתחיל מחדש." הוא פוקד וסרגיי מהנהן, הידיים שלי רועדות, הלב שלי דופק יותר מדי מהר שכבר כואב לי החזה ואני לא מצליח להזיז את הרגליים שלי.

"ל-למה שתעשה את זה?" אני שואל בפחד וקיל שוב מדליק סיגריה, "תגיד לי אתה, איך הוא מתייחס אליך? לא קשה להבין שזו לא פעם ראשונה שהוא גורם לך להיות הזונה שלו." קיל אומר ואני מצמצם את העיניים שלי, זונה?

למרות שזו באמת לא הפעם הראשונה שסרגיי עשה לי משהו כזה, פעם אחת בריצה הוא בעט לי ברגל ונפלתי על הפנים או כשניסיתי לעשות מתח והוא משך את הרגליים שלי ונפלתי מפני שהוא רצה לבדוק שיש לי אחיזה חזקה.

"זדיין לי מהעיניים או שהסיגריה הבאה תהיה עליך." קיל מאיים והרגליים שלי סוף סוף מתפקדות, אני רץ לעבר המגרש, אני אפילו לא לקחתי את התיק שלי. אני רץ יותר לאט כשאני מתקרב לנערה שעושה עמידות ידיים, לבת זוג שלי.

היא מפסיקה לעשות עמידת ידיים כשהיא רואה אותי, "התגעגעתי אלייך ג'ניפר," אני פולט והיא רצה לעברי, "למה כל היום לא הסתכלת עליי אפילו?" היא שואלת ומחבקת אותי. "זה היה יום מוזר," אני אומר לה והיא מהנהנת. "זה התלמיד החדש והלוהט הזה." אני פוקח את עיניי לרווחה כשהיא מדברת על קיל.

"בואי נדבר על זה בדרך לבית שלי, השיעור חינוך גופני התבטל." אני מכריז והיא זוקרת גבה, "איך אתה יודע?" ג'ניפר שואלת. "יש לי הרגשה.." אני ממלמל, אין לי שום מושג איך להסביר לה שהמורה שלנו בכיתה עושה שכיבות סמיכה מול קיל חסר החולצה עם שריריו הקשיחים וידיו הגסות.

"חכה!" ג'ניפר רצה ממני לעבר משהו שחור שנמצא על הקרקע ואז היא מרימה אותו, זו החולצה של קיל. היא רצה בחזרה אליי ואני מקווה שאני לא חושב על מה שהיא חושבת. ברגע שהיא באה לפצות את הפה אני מתחנן בלב, בבקשה אל תחשבי על להחזיר לו את החולצה. "אתה יודע איפה הוא? שנחזיר לו את החולצה." אני נאנח בתסכול.

אני מסתכל על התיכון ומניד את הראש, היא לא צריכה לדעת שהוא בכיתה. "יכול להיות שהוא בכיתה," היא משערת ומתחילה ללכת לעבר התיכון, שיט. "חכי ג'ניפר!" אני לא מבין למה היא כל-כך נלהבת מפני שההליכה שלה מאוד מהירה, ממש כמו ריצה.

בת הזוג שלי ממשיכה ללכת במהרה לתוך התיכון ואני מצמצם את הפער ונצמד אליה, היא חדורת מטרה כך שבלתי אפשרי לשכנע אותה לא לנסות להחזיר את החולצה של קיל, מהיכרות של שנים איתה.

ג'ניפר ואני הולכים לכיוון של הכיתה שלנו, ישר לאיפה שקיל נמצא עם סרגיי. ג'ניפר תראה את המורה לחינוך גופני עושה שכיבות סמיכה בעצמו בגלל האוכף קיל. מוזר לי לחשוב שיש אצלנו בתיכון מישהו שנמצא בעולם התחתון וכולם מבליגים על כך.