אהבה מהומרת לשנאה

פרק 4

קיל-

אני נשען על הקיר, כל התלמידים כאן עושים רעש ומברברים ללא סוף. הם שולחים לעברי מבטים מלאי שאלה וברגע שאנחנו יוצרים קשר עין הם ישר פוערים את העיניים שלהם ומסתכלים הצידה. הדלת נפתחת ומורה נמוכה נכנסת, היא מרוכזת בקלסר שהיא אוחזת בו וכולם מתיישבים ומפסיקים להרעיש.

"קיל סנייפ.." היא קוראת את השם המלא שלי מדף שעל הקלסר בחוסר אמון ובולעת את הרוק שלה, היא נראית לחוצה. אני מכחכח בגרוני והיא נדרכת, היא מסתובבת ורואה אותי. "אני קיל." המורה הנמוכה סורקת אותי בעיניים שלה. "קיל סנייפ." אני אומר את השם המלא שלי והיא מהנהנת ברעד שבקושי ניכר לעין.

ראיתי איך היא לגמה את הזרועות שלי בשקיקה לכמה שניות מהירות, אני מסתכל על התלמידים וסולד מהם, כולם יושבים בשקט כמו כלבים שמחכים לממתק, בטח ההפסקה שלהם זה כמו להוציא אותם לטיול.

"בוא לכאן כדי שכולם יוכלו לראות אותך." אני בטוח שכולם יראו אותי מבלי שאעמוד באמצע, בכל זאת אני הולך ועומד מולם עם התיק השחור שעל הגב שלי, הוא בטח נראה לא מתאים לי. פעם ראשונה שאני משתמש בו, אבא שלי קנה לי אותו ומילא את התיק באצבעות של גבר אחד שסטר לי כשהייתי קטן בגלל ובטעות נתקלתי בו מבלי לשים לב כשרצתי ברחוב.

הדלת של הכיתה שוב נפתחת, תלמיד שנראה קצת חיוור נכנס, העיניים הירוקות שלו ננעצות בי בשאלה ואני זוקר גבה, זה אומר שאני אצטרך להציג את עצמי שוב? אני מחייך כשהוא מהסס להיכנס לכיתה. "יופי שנזכרת להיכנס ריידר, תשב באחד הכיסאות. הספקת לבוא כדי להכיר את התלמיד החדש קיל," הוא מתיישב בסוף הכיתה.

אני לא מבין מה יש לדבר החלש והעלוב הזה שהוא בורח ממני כמה שיותר רחוק, אני אפילו לא הספקתי להוציא הגה מהפה והוא כבר החליט לשמור מרחק. "תציג את עצמך קיל," מפני שאני הולך להציג את עצמי שוב אז הגיע הזמן להציב גבולות, אני לא כאן כדי להשתעמם.

"אני קיל, יש לי כמה חוקים, אחד אל תזיינו לי את השכל.." אני לא כאן כדי להתעסק בחרא של תלמידים אלא רק שובר שגרה משעממת למשך כמה ימים. "..ושניים תהיו פאקינג מעניינים." אני ממשיך. אני מקווה לראות פה כמה כאלה שחושבים שהם יכולים לאיים עליי.

כולם מתחילים לדבר בבת אחת ואני שומע כמה אנשים אומרים את המילה 'אוכף', אני לא רוצה שעכשיו כולם ידעו מי אני אלא יותר מאוחר. "שתקו!" אני משתיק אותם לפני שכולם מספיקים לעכל מי אני באמת.

"אני מקווה שנסתדר." אני מקווה את זה בשבילם, אבל שלא נסתדר טוב מדי אחרת זה יהיה משעמם. אני עובר בין המושבים ומתיישב קרוב לסוף הכיתה. "נ-נעים להכיר אותך קיל." המורה הנמוכה מגמגמת בעצירות.

היא מוציאה כמה דפים לבנים וחלקים מהקלסר, "תוציאו עטים, משימה ראשונה. תכתבו לי איך עבר עליכם החופש, מה עשיתם וחלק קטן, זה צריך להיות בלי שם." היא אומרת ומתחילה לחלק את הדחף בין התלמידים. אין לי עט. אני מסתכל מאחוריי, על הנער הרזה והמפוחד.