אהבה מהומרת לשנאה

פרק 16

ריידר-

ריח הבישולים מגיע לאפי ורעש הזמזומים של אמא שלי מגיע לאוזניי, אני הולך לכיוון המטבח, מוצא את אבא שלי קורא עיתון בסלון ואת אמא שלי מניחה ביצת עין על צלחת. "בוקר טוב, תסדר את השיער שלך ריידר." אמא נוזפת בי. אני בן שמונה-עשרה ואני עדיין מקבל נזיפות על המראה החיצוני שלי, זה משהו שלא יפסק לעולם.

"טוב אמא." היא נותנת לי את הצלחת עם סכין ומזלג, אני מתיישב בשולחן. "ג'ניפר רוצה שיראו שהגבר שלה הוא גבר מטופח, לא גבר מוזנח." היא ממשיכה לנזוף בי. אני לא מרגיש כמו גבר ובטח לא הגבר של ג'ניפר. "את צודקת אמא, אחרי האוכל אני אסדר את השיער." אני מצדיק אותה ללא ויכוח.

"אתה יודע מה אומרים, שיער מבולגן מעיד על חיים מבולגנים." אבא שלי אומר מהספה ואפילו לא טורח להסתכל עליי. אני לא יודע מי אומר את זה, אבל החיים שלי הרבה יותר רק ממבולגנים. בזמן שהיה לי בן זוג אז זייפתי זוגיות עם ידידה שלי כדי שההורים שלי לא יחשדו. מנעתי מג'ניפר חיי זוגיות אמיתיים וכשאוליבר נפרד ממני זה כאב לי, מה שיותר כאב לי זה שהוא התחיל לפגוע בי.

הוא זה שיצר את הקוטפים ולעולם לא הבנתי למה, למה שהאקס שלי, שנתתי את כל כולי למענו יפרד ממני ויתחיל לפגוע בי כמה שנים? הוא מתנהג כמו אחד ששונא הומואים בזמן שהוא בעצמו הומו וכל הזמן שולח לי רמזים מיניים.

"אני חושב להיפרד ממנה." אני אומר ואמא שלי נשנקת. "למה ריידר? היא הדבר הכי טוב שקרה לך." אמא שלי צודקת בזה, ג'ניפר היא חברת ילדות שלי ומאז ומתמיד היא הכוכב שנמצא במרכז השמיים בשבילי. אני אוהב אותה אבל לא בתור בת זוג אלא בתור חברה טובה.

"אני התחלתי להבין שאני לא באמת אוהב אותה כמו שאהבתי בעבר, אני לא רוצה להמשיך קשר שאני לא בטוח בו." בניגוד לאיך שאוליבר זרק אותי ונפגעתי, ג'ניפר בטח תגיד משהו מצחיק כאופייני לה. "זו החלטה שלך בן שלי," אמא שלי שוטפת את הכלים והרגשה כבדה חונקת אותי.

"אני לא מאמינה, רונלד בוא תסתכל." אמא שלי מסתכלת דרך החלון ומניחה יד על הפה שלה כאילו בחילה עלתה בה. אבא שלי סוגר את העיתון ומגיע לידה, ברגע שהוא מסתכל דרך החלון האישונים שלו מתעגלים ופניו מתעוותות בזעם. אני קם מהשולחן ופוסע לעברם, רואה שני נערים מחזיקים ידיים ומחייכים אחד אל השני, נראים מאושרים. הלב שלי מתכווץ, כמה שהם שמחים. אני הייתי שמח ככה עם אוליבר.

הנער היותר גבוה מניח יד ברכושניות סביב המותן של הנער האחר, אני מוקסם מהכימיה שלהם. זה נראה שהם בעולם משלהם, שהם יכולים לאהוב אחד את השני, לעזור אחד לשני ולשמח אחד את השני ללא בעיה. אני קופץ בבהלה כשאבא שלי נותן אגרוף למחבת, "היצורים האלה." הוא נוהם בזעם. אמא שלי מתכופפת ומקיאה לעבר הפח, אני מסתכל דרך החלון ורואה את אבא שלי רודף אחריהם, הם לא שווים לב אליו, הוא במדי השוטר שלו.

הוא מושך את הנער הגבוה ותולש אותו מהנער האחר, הוא אוזק את ידיו מאחורי גבו. אני רואה את השפתיים שלהם זזות אך לא שומע מה הם אומרים. הנער האחר מדבר אל אבא שלי שמתעלם ממנו, אני מכווץ גבות כשהוא דוחף את אבא שלי שמועד.

לא. לא. בבקשה לא. אל תעשה את זה אבא.

אבא שולף את הטייזר שלו ומכוון אל הנער, הוא לוחץ על ההדק והנער מתחשמל ונופל לרצפה ללא הכרה. הנער הגבוה שאזוק מתחיל להשתגע באזיקים, הוא בועט באבא שלי. "כל הכבוד רונלד." אמא שלי לוחשת ואבא שלי מחשמל גם את הנער האחר.

הוא מסתכל עלינו דרך החלון ומחייך לאמא שלי, הוא מדבר במכשיר קשר שלו וחוזר לתוך הבית. "לתקוף שוטר במדים זו עבירה חמורה, הם ישלמו על מעשיהם." הקול שלו נשמע חד, רציני, כאילו הוא מאמין לשקרים שלו. ישלמו על מעשיהם? המעשה שלהם היה לאהוב אחד את השני.

"אתה תקפת אותם אבא." אני אומר והוא מצמצם את העיניים שלו. "ריידר איך תינוקות באים לעולם?" אבא שלי שואל ואני לא מבין איך זה קשור. "אבא אני לא מב-" אני נקטע כשהוא חוזר על עצמו. "שאלתי איך תינוקות באים לעולם."

אני לא עונה ואמא שלי טופחת על הכתף שלי, "אני אעשה לך סדר ריידר, איפה העובר נמצא ומתפתח?" אבא שלי שואל ואמא שלי טופחת שוב על הכתף שלי בצורה יותר אגרסיבית. "ברחם של האישה." אני עונה. "בדיוק, של האישה. לא של הגבר ריידר. היצורים האלה הם האויבים של הטבע ואתה יודע למה?" הוא שואל ואני מניד את הראש שלי.

"בזמן שהם ביחד הם מונעים מאחד השני להיות עם אישה, הם מונעים עתיד שבו הם מכניסים אישה להריון, הם מונעים את הולדתם של תינוקות לעולם. בסופו של דבר זה רצח, הם מונעים חיים." ההיגיון הלא בריא של אבא שלי גורם ללסת שלי ליפול לרצפה. "אבל הם מביאים ילדים בעזרת פונדקאית," אני אומר ופניו מאדימות.

"אתה חושב שנשים הן רכוש זול למען הפגיעה בטבע? הם לא אמורים להשתמש באישה בשביל דבר כזה! מגיע ליצורים האלה למות." אבא שלי טועה, פונדקאות זה גם לסטרייטים אבל אני לא טורח להגיד משהו. לפעמים הדבר הכי טוב לעשות זה לשתוק.

"הם מנצלים נשים וגורמים להן 9 חודשים להחזיק ילד שלא אמור להיות שלהם, הרי הוא גודל ומתפתח ברחם האישה, היא צריכה לוותר על כל ערך עצמי כדי להפוך לפונדקאית." אני מרגיש שנמאס לי מהשיחה הזאת. "ריידר אתה ילד טוב עם לב טוב, אתה לא צריך להגן על יצורים כמוהם." אמא שלי אומרת ועיניי צורבות. אני יצור בדיוק כמוהם.

מתקשרים אל אבא שלי והוא עונה, אני לא שומע את חילופי המילים, אני מסתכל רק על הנערים שנמצאים ברצפה. כשהם קמו בבוקר ונפגשו הם לא חשבו ששוטר כועס ששונא הומואים יגיע אליהם ויחשמל אותם בגלל שהם הומואים. הם לא הפריעו לאף אחד בחיים ואבא שלי מאשים אותם ברצח. אני מיד מנגב דמעה שגולשת על הלחי שלי.

"נמצאה גופה מסורסת בחלק האחורי של מועדון, אני צריך ללכת." אמא שלי מהנהנת ומתקרבת אליו, הוא מנשק אותה נשיקה מהירה. "יום אחד אתה תהיה כמוני ריידר, אתה תבין את השנאה היוקדת ליצורים האלה. עוד כמה דקות יגיע רכב משטרה ויקח אותם על העבירה שלהם." אבא שלי אומר ויוצא מהבית.

אז זה הפתרון שלו? לחשמל הומואים ולהזעיק רכב משטרה שיקח אותם לתחנה? כפי שאני מכיר את אבא שלי הוא יעשה להם חיים קשים ויאריך להם את המעצר. "לאן אתה הולך?" אמא שלי שואלת, "להביא את התיק שלי." אני הולך בראש מושפל לעבר החדר שלי, אני מושפל מכך שאני בן להורים כאלה מעוותים.