FlashBack ⇨H.S⇦

פרק 42: (הווה) Present:

פרק 42: ערב בנות:

"קליירי," קול נעים נשמע באוזני, קול מוכר עם מבטא בריטי, הקול של הארי. "קומי נסיכה." הוא ניער אותי, פתחתי את עיני והמבט הרך נעלם כל היה ואת מקומו תפס מבט זועף ומרושע. "ה-הארי?" שאלתי באימה, הוא רק חייך חיוך מלחיץ, לא יכולתי לקום מהמיטה, גיליתי שאני קשורה עליה. הסתכלתי עליו במבט מבועת אך הוא רק חייך ברשעות. הוא שלף סכין, פניו התחלפו בהבזק של אור לפניו של וויל וכשהסכין נצמד לליבי,

"ליסה?" קראתי, הסתכלתי מסביבי וראיתי שאני בחדרי שבבית הורי, למזלי זה היה רק חלום, אבל הוא נראה אמיתי ומציאותי כל כך.

יצאתי ממיטתי וירדתי למטה, יש לי זיכרונות נוראיים מהבית הזה. התקדמתי למטבח, שם נשמעו קולות צחוק ודיבור. כשנכנסתי למטבח, כולם השתתקו, כולל ליסה שלא חייכה אלי. "אני מניחה שכבר הכרתם," צחקתי צחוק מאולץ, אף אחד לא חייך, מה קורה כאן?

אבי הסתכל על מייקל שהסתכל על אימי שהסתכלה על ג'ייס שהסתכל על ליסה, היא קמה ממקומה ולקחה מאימי את הסכין שוויל החזיק כשהיה בחדרי. היא התקרבה אלי, הסכין ננעצה בליבי, התמוטטתי על הרצפה אך עדיין נשמתי. ליסה קרעה ברך מול פני ולחשה בקול ארסי, "אני גיליתי את הפנים האמתיות שלך, קלריסה. מגיע לך למות!"

פקחתי את עיני במכה אחת. זה היה רק סיוט.

תקתוק בדלת חדרי נשמע ומיד קפצתי ממיטתי ופתחתי את הדלת, זו הייתה ליסה. "היי," לחשתי, היא נכנסה לחדרי בלי הזמנה. "היי, מה נעשה קודם?" שאלה, לא ידעתי למה היא מתכוונת והיא מיהרה להסביר. "אני מתכוונת, נשים לק? נראה סרט? נאכל?"

"א-אני... מה שבא לך." אמרתי לבסוף, היא משכה כתפיים ואמרה בקול ילדותי, "אוכל!" אוי, לא.

ירדנו למטה, שמתי לב שמייקל בהה בה, החלטתי לנפץ לו את התקוות, "היי, מייקל, היא תפוסה." אמרתי בגיחוך מרושע, "על ידך?" הוא שאל בשעשוע ובהתגרות. ציינתי כבר כמה אני שונאת אותו?! "לא! יש לה חבר!" אמרתי בבעתה, מייקל התיישר בספה וסימן לי לבוא ולהתיישב לידו וכך עשיתי. "קלריסה, למה אני לא שמעתי אותך מקללת?"

"אל תקללי!" הוא צעק עלי, "מצטערת, אני כל כך פאקינג מצטערת." לחשתי, הוא סטר לי, "אמרתי לך לא לקלל!" הוא צעק שוב, הדמעות כבר יצאו, "אני מצטערת, זה לא יקרה שוב," לחשתי, הוא חשמל אותי, צרחתי, "פאק! הארי, אני לא קיללתי. חרא!" עוד מכת חשמל. עוד קללה. עוד מכת חשמל. עוד קללה. וככה עד שנשברתי, "אני מצטערת, הארי. לא התכוונתי לקלל." יכולתי לדעת שהארי מחייך את החיוך הממזרי שלו, "אני שמח שלמדת שלקלל זה אסור, נסיכה."

עיני התרחבו וקמתי בבעתה מהספה, מייקל קם אחרי, "קלריסה?" שוב פעם, זה הורץ בפני, ושוב, ושוב. עליתי לחדרי מהר וחיפשתי את הכדורים שלי, רצתי במעלה המדרגות כמו משוגעת, בעצם, אני משוגעת. חיפשתי בהיסטריה את הכדורים, אך לא מצאתי, נזכרתי שהם נגמרו. לכן חיפשתי את המשאף, מצאתי אותו מתחת לערמת הדפים, מיקמתי אותו בשפתי ושאפתי את הכדורים, נשמתי חזרה והנקודות השחורות עברו. נשענתי עם גבי על הקיר והחלקתי מטה. זה הערב בנות הכי נורא שיש.

* * *

"די, למה הוא עזב אותה? אני לא מאמינה עליו!" ליסה בכתה, ראינו סרט אקראי כלשהו ובסוף הוא נפרד ממנה כי הוא לא אהב אותה והוא סתם שיחק בה. "את יודעת, אני חושבת שבנים הם ממש ח - רעים." שיניתי את המילה מהר, נזכרתי שוב בפלאשבק. ליסה הסתכלה עלי בתהייה, ידעתי מה היא רוצה לשאול, הרמתי את ידי לסמן לה לא לומר כלום, "בבקשה, אל. ליסה." בקשתי על סף בכי, היא הנהנה עלי וחיבקה אותי.

"עכשיו לק!" היא צווחה חרישית בהתרגשות. "ווהו!" החלטתי לזרום איתה וצווחתי גם אני. קמנו ממקומנו על הספה וראינו את מייקל במטבח, הוא התקדם אלינו, "אני לא כל כך הבנתי למה את לא מקללת." עצמתי את עיני, אני לא יכולה לחטוף עוד התקף. "א-אני פשוט ל-לא א-אוהבת ל-לקלל." שיקרתי, לא נראה כאילו הם מאמינים לשקר שלי, אך לא יכולתי לומר את הסיבה האמתית. "חוץ מזה, מחר יש לך בית ספר, אתה צריך לישון." אמרתי. "גם לך." הוא ענה בהתגרות. "אבל לי יש אישור מיוחד לא ללכת מחר." אמרתי בהתגאות. "באמת?!" שניהם צווחו באותו הזמן, "כן, לי ולליסה." אמרתי ומשכתי את ליסה אחריי לחדר.

"הארי, אפשר לשים לק?" שאלתי בתמימות, הוא הסתכל עלי, ואז על ציפורני, ואז שוב עלי, "לא." קבע. "בבקשה הארי." התחננתי, תשובתו הייתה זהה. "אמרתי לא!" הוא צעק והתקדם לעברי, פסעתי אחורה בבהלה ובפחד. הוא תפס בידי וגרר אותי לחדר האדום, שם, הוא חשמל אותי, הכה אותי, סטר לי, כל דבר שעלה על רוחו. הכל בגלל הבקשה שלי לשם לק.

"ל-ליסה, אני לא..." קולי דעך. איך אומרים למישהו שאתה לא שם לק? "אני לא כל כך אוהבת למרוח לק," המשכתי. בבקשה אל תחקרי. בבקשה אל תחקרי. בבקשה אל תחקרי. בבקשה אל - "למה?" תחקרי. בקשתי שלא, לא? "כי... אני פשוט לא..."

"אל תדאגי, אני לא ימרח לך לק ורוד, אם את דואגת בגלל זה." הא ניסתה להרגיע אותי. אך זו לא הסיבה, לצערי. בסוף ויתרתי, לא אוכל לספר לה שנחטפתי, שביימו לי מוות, שברחתי לחו"ל וחזרתי אחרי שנה. "אז איזה לק תמרחי לי?" שאלתי בחיוך מאולץ ובקול מעט לחוץ. היא הסתכלה עלי בעיניים מצומצמות אך לאחר רגע ניערה את ראשה ולקחה את הלק השחור, "אני אשים לך לק שחור." קבעה בחיוך מרוצה. וכך מצאתי את עצמי, עם לק שחור יבש על ציפורניי, ליסה יושנת על מיטתי כי קבענו שנישן באותה המיטה, ואני יושבת על הכיסא שליד השידה בחשש גלוי שהארי יגיע כל רגע ויאמר לי למחוק את הלק, ויותר גרוע מזה, יכה אותי כי שמתי לק.

אני יודעת שיש לי סוג של רגשות להארי, הוא השתנה, הוא משתנה בשבילי. ואני מעריכה את זה, אבל אני לא חושבת שזה ילך בנינו כי, טוב, מהסיבה הפשוטה שיש לי טראומות מהחצי שנה שבה נחטפתי על ידו. נכון ששישה חודשים זה לא מספיק, אבל תאמינו לי, שאחרי שכל יום תקבלו עונש על משהו שנראה לא טוב לחוטף שלכם, אתם תעדיפו למות.

לאחר כמה הרהורים לגבי 'איך החיים שלי היו נראים ללא החטיפה, הבריחה, הטראומות ומשפחה אלכוהוליסטית?' נרדמתי על השידה שראשי מונח על ידי שמשולבות על השולחן.

♢♧♢♧
הארי חולני, נכון?
אל תשנאו אותו בגלל מה שהוא עשה לה!
ו... לאף אחד אין שאלות? כאילו, אני לא יכולה להעלות פרק רק עם עשרה או שמונה שאלות...

מטרה:
(30) - הצבעות.
(30) - תגובות.