FlashBack ⇨H.S⇦

פרק 18: פגישה מהעבר:

[כללי]

הארי פרץ את דלת המקלחת ותחושת זעזוע עברה במורד גבו.
הוא נשא את קליירי במהירות למטה והשכיב אותה על הספה, לאחר מכן הוא התקשר לאמבולנס שהגיע רבע שעה אחרי שניתק.

הארי נסע אחריהם בעודו חושב.
למה היא התאבדה? מה עשיתי אתמול בלילה? המעשה היה עד כדי כך נורא? הרי הייתי שיכור, לא חשבתי.
עוד ועוד שאלות התגבשו במוחו ואפס תשובות, רק השערות וניחושים.

הוא הגיע לבית החולים וחיכה בחדר המתנה לחבריו.
"הארי, מה קרה?" נייל שאל, הארי לא יכל לשמור את דמעותיו ופרץ בבכי, "ה-היא...היא ר-רצתה למות...ו-ו..." גמגם, ליאם התיישב לידו ועטף אותו בחיבוק חמים. אף אחד מהם לא האמין שהארי, הארי אדוארד סטיילס, האישות הכי רצינית בעלת הלב הקר, בכתה על כתפיהם של חבריו שניחמו אותו במחשבה שהיא באמת הייתה חשובה לו וגם עכשיו היא חשובה לו.

כעבור זמן מה, הרופא יצא מחדרה של קליירי. פניו היו נטולות רגש, חוץ מאחד-צער. הבנים הבינו מה הוא יאמר להם. "ניסינו ככל שביכולתנו לעשות ומעבר לזה, אך היא לא פקחה את עיניה-" הרופא נקטע על ידי צעקתיו של הארי. "היא מתה?", הרופא נענע בראשו לשלילה והארי נשם לרווחה, "אך רוב הסיכויים הם שלא תתעורר עוד..." אמר בקול ניטרלי שגרם לעצביו של הארי להידלק שוב, "אני יכול לראותה?" שאל בקול רועד מכעס ומעצב. "כן."

הארי נכנס לחדרה של קליירי ששכבה במיטתה. עורה לבן וחיוור יותר משהיה ושיערה איבד את ברקו שאבד ממזמן, עיניה האפורות היו עצומות. היא נראתה להארי שלווה, חסרת דאגות אך עם זאת היה נראה כאילו שקועה עמוק בסיוט.
"קליירי, פקחי את עינייך, אנא ממך, עשי זאת בשבילי ואם לא אז בשביל..." נעצר, כי ידע שאין לה למי לפקוח את עיניה, בשבילה המאמץ יהיה חסר משמעות, אך בשבילו המאמץ יסב אושר וחיים בליבו הקפוא והקודר.
"רק, אנא ממך, קליירי, פקחי את עינייך," מלמל בקול רועד כשהחזיק בידה הקרה של קליירי. "אני אוהב אותך, בבקשה."

לואי נכנס לחדר והתיישב לצידו של הארי ונתן לו כתף לבכות עליה. "לואי?" הארי הרים את ראשו, שיערו מבולגן ועיניו אדומות מבכי. לואי המהם לכיוונו, "אתה חושב שהיא תתעורר?" שאל בקול תמים ומלא תקווה, לאי לא ידע מה לענות אך התפשר על לעודד את הנער, "כן הארי, היא לא תוותר." אמר, למרות שלא הכיר אותה הוא ידע שהיא לא מוותרת בקלות אם היא ברחה יותר מפעם אחת ועברה על חוקיו הנוקשים של הארי למרות העונשים הנוראיים.

אי שם, בתוך מקום שחור משחור ומלא בערפל, קליירי שמעה את דבריו של הארי, אך לא נאבקה כי ידעה שהוא לא באמת מצטער, או אוהב. עד שמתוך הערפל דמות דקת-גו הגיעה אליה והיא נרעדה. הדמות הייתה אביה שלה, שהרג בדם קר את שני אחיה. ורק אז, פקחה את עיניה כי לא רצתה לראותו.

כשפקחה את עיניה היא ראתה במטושטש את אותה הדמות שהערפל יצר בזיכרונה, ידה הייתה מוחזקת ביד חמימה וראש תלתלים ארוכים נח על בטנה ולפי נשמותיו הקטועות שיערה שהוא בוכה. "הו, התעוררת!" קרא הרופא באושר מזוייף. הארי הרים את ראשו והסתכל עליה, הוא נראה נורא, החל משיערו המבולגן עד לבגדיו המלוכלכים, עיניו האדומות והשקים הסגולים מתחתיהם. היא בהחלט לט חשבה שאי פעם, שוב תראה את עיניו הירוקות של הארי מחוץ לחלומותיה.
"התעוררת," אמר באושר, חיוך התפרס על פניו וחשף שני גומות יפהפיות שקליירי נאבקה עם עצמה לא לדקור אותן באצבעה.
הרופא התקרב אליהם וקליירי הבחינה בשיער השחור שלאט-לאט מאפיר, באף הסולד ובשפתיים הדקות. היא זיהתה אותו בתור האיש ששם קץ לחיי אחייה. אבל אמא אמרה שמת, איך זה הגיוני שהוא עומד מולי חיי ונושם? חשבה בראשה.
"אני מקווה שאתה שומר על ביתי," אמר באזהרה לעבר הארי, שהופתע מהיציאה של קליירי. "יותר משאתה שמרת עלי." הוא פער את עיניו וקליירי ראתה איך הוא מתאפק לא להכותה מול הנער המתולתל שהבחין בזאת גם.

לפני שהדוקטור יצא, הארי קרא לו. "דוקטור ריי?" הדוקטור הסתובב אליהם, "כן?". הארי לחץ את ידה הקרה של קליירי בזמן שהסתכל עלייה, "מתי היא תשתחרר?" שאל בצפייה. "מתי שתרגיש טוב יותר, זה יכול לקחת כמה זמן." אמר הדוקטור בקרירות בזמן שהסתובב והלך, לא נותן להארי זמן להגיב לדבריו.