FlashBack ⇨H.S⇦

פרק 50: (הווה) Present:

פרק 50:

[ראין]

"אז, לאב. אפשר לשאול שאלה?" שאלתי את מליסה שישבה מולי. היא הנהנה במרץ, "כן, ברור. כל דבר." אמרה בהתלהבות. אני לא מאמין שאני צריך להיות החבר שלה בשביל להוציא מידע על קלריסה ריי. "זה קצת לא קשור אבל, ממה קלריסה מפחדת?" שאלתי, זו הייתה השאלה הראשונה ברשימה, בתקווה שלא תחשוד. "אני לא בדיוק יודעת, אבל כשישנתי איתה היא פחדה להשים לק או להגיד קללה מסכנה." היא גיחכה בהומור שנראה די מזויף. "עוד משהו?" שאלה בקול מתוק והטתה את ראשה הצידה קצת. "כן," אמרתי, בשביל שלא תחשוד אני צריך לשאול אותה על עצמה. "הו, אוקיי." אמרה בקול מבואס. "את לבד בבית?" שאלתי בהרמת גבה, כן, אם לא הייתה לי המשימה לחקור את מליסה על קלריסה, בהחלט הייתי עושה אותה. עינייה קרנו, "כן, יש לי בית פרטי." אמרה בהתרגשות, "למה?" משכתי בכתפיי, "סתם," אמרתי בלי גוון בקול.

לאחר הארוחה הסעתי אותה לבייתה, אך היא ביקשה שאסיע אותה לקלריסה. כמובן שהסכמתי, זה היה עוד משהו שהייתי צריך לברר למרות שמייקל נמצא שם. "הגענו," הודעתי לה, אך כשלא ענתה סובבתי אליה את מבטי וראיתי שהיא נרדמה. רק בשביל להבהיר משהו, אני לא מאוהב בה, אני עושה את זה רק בשביל משימה.
על מי אני עובד? אני מאוהב בה, אבל אסור לי, כי אהבה זו חולשה.

בכל מקרה, הסעתי אותה לבייתי והשכבתי אותה על מיטתי ורק לאחר מכן, נסעתי לבית סיפרה של קליירי; יש לי עניינים לא פתורים עם ליאם ונייל ואי אפשר לשכוח את סטייסי.

החניתי את המכונית בחנייה ויצאתי לכיוון השערים. נכנסתי למבנה הגדול שליאם מנהל והתקדמתי לחדר המנהל. אני יודע שאני תלמיד בבית הספר שלו, אבל יש לי משימה, ואסור לאכזב את האדון.

נכנסתי בתנופה לחדר של ליאם ומצאתי אותו מדבר בטלפון אך ניתק מיד כשהבחין בי. "ראין? הכל בסדר?" ליאם שאל בדאגה, כאופייני לו. "לא, שום דבר לא פאקינג בסדר. אני צריך את תיק התלמיד של קלריסה ריי." אמרתי באיום, ליאם נשאר רגוע, ואילו הקצה של הפה שלו עלה מעלה. הידקתי את הלסת שלי. "אני לא חושב שאתה במקום של לתת לי פקודות." הוא גיחך, אך צחוקו פסק ופניו הרצינו. "מה אתה צריך, ראין?"

"אמרתי לך, את התיק תלמיד שלה." חשקתי שיניים, הוא קרצייה אמתית. "מה יקרה אם לא אביא לך אותה?" הוא שאל בהתחכמות, הגבה שלו עולה מעלה. "המשפחה שלך מוחזקת אצל האדון." אמרתי בהתגרות, פניו השתנו במהירות לכעוסות, חייכתי בממזריות, "אז, איפה התיק שלה?" שאלתי, יודע שהוא ייתן לי אותו בלי בעיות. באנחת כעס הוא הוציא את התיקייה שלה מאחת המגירות והושיט לי אותה, אך לפני שאחזתי בה הוא קירב אותה לגופו, הרגשתי את דמי מגביר את מהירותו בעורקיי. "מה עכשיו?" נהמתי והוא אמר בקול נוזף, רציני. "תישבע לי שלא תפגע בהם." למרות שידעתי, שזה לא תלוי בי, נשבעתי. "אני נשבע, ליאם." ניסיתי להתעלם מהדחף לגלגל עיניים לנוכח התמימות שלו. הוא הושיט לי את התיקייה ויצאתי מהחדר בלי להוסיף מילה וטרקתי אחריי את הדלת. הוא יהיה גאה בי.

[לא מזוהה]

ראין נכנס לחדר עם התיקייה של קלריסה בידו. משהו במבטו נראה מוטרד, אך הנחתי לזה והתמקדתי בעיקר בתיקייה החומה שבידיו. "הינה, בוס." הוא אמר והגיש לי את התיקייה, הושטתי את ידי ולקחת – כמעט חטפתי – אותה מידיו. "תודה, ראין." הודיתי לו ועניינתי ברפרוף בתיקייה, יש בה כל מה שאני צריך כדי להרוס את סטיילס. "מה מטריד אותך, ראין?" שאלתי אותו, אך עיני עדיין מעיינות בדפוס שמולי. "אממ, מה אם, נגיד, אחד העובדים שלך התאהב במישהי?" הוא שאל בהיסוס. שיערתי שזה קשור לאהבה; הכל נהרס בגלל אהבה; אני מתכנן להרוס את הארי, בזכות האהבה. "אני מניח," התחלתי לומר בהיסוס, ברור לי שראין התאהב. "שאם אדע במי הוא התאהב, אני אדע אם זה שווה מאמץ להשאיר אותו בכנופיה ולהסתכן." בסוף דבריי, הרמתי אליו את מבטי, הוא גירד בעורפו מלחץ. "ואם, נניח, אני הוא זה שהתאהב?" שאל במבוכה. אחד החוקים בכנופיה שלי, הוא שאסור להתאהב. אבל ראין הוא כמו אחי הקטן, בואו נבדוק עד כמה מאוהב הוא. הרמתי אליו גבה, "שב, ראין. מי היא ברת המזל?" שאלתי, לעג הזדחל לגוון קולי. ראין גמע את רוקו, עיניו מהוססות, מרצדות בלבנית שבעיניו, אך הוא לא מסתכל עלי. "מליסה." אומר לבסוף. מליסה, חברתה של קלריסה. אני לא בדיוק יודע אם זה יעזור לנו לחטוף אותה, אבל אני אעשה הכל כדאי שהוא יהיה מאושר. גם אם זה אומר שאצטרף לכופף חוק בשביל זה. אך אני לא אתן לו את זה ישר, אני רוצה לראות עד כמה נמוך הוא ירד בשביל אהבה. "ואם אגיד לך, שאתה לא תיפגש איתה עוד אחרי שאשיג את קלריסה?" שאלתי, בוחן את תגובתו; עיניו נקרעו לרווחה ודמעות נקוו בהן. אני מניח שהאהבה שבתה אותו. "אנ-אני, אני לא אשרוד א-את ז-זה." הוא מגמגם בכאב, "כמה זמן אתה מאוהב בה?" אני ממשיך לחקור אותו, הוא נאבק בדמעותיו. "ש-שלוש ש-שנים-ם." מה, לעזאזל?! שלוש שנים ראין -שהוא כמו אחי הקטן- מאוהב ואני לא יודע מזה?

"שלוש, שלוש שנים?" אני שואל בתדהמה, הוא גומע את רוקו ומהנהן באיטיות, חושש מתגובתי. לקחתי נשימה עמוקה. זה מגיע לו. אבל אם האהבה תהרוס אותו, זו לא תהיה אשמתי. "אני מניח, שזה בסדר." אני אומר במשיכת כתפיים אדישה. החיוך על פניו נראה כל כך גדול שאני פוחד שפניו יקרעו. בין רגע מצאתי את עצמי בין זרועותיו של ראין. הוא שמח, וזה עושה אותי שמח. "תודה. תודה. תודה." הוא אומר וקופץ ממקומו. כחכחתי בגרוני. "אבל," הוספתי והוא מיד התיישר במקומו ועקף את השולחן שלי – חוזר לכיסא שישב עליו בתחילת השיחה. "אני צריך שתתנתק מרגש, כי אני צריך שתחטוף את קלריסה ריי."

♧♢♡
הגעתם למטרה, סופסוף!
אני לא מתכוונת להוריד אותה. אם אתם רוצים פרק, תצביעו.

מטרה:
(30) - הצבעות.
(30) - תגובות.