"ההורים שלי לא ישאלו שאלות. שניהם רגילים לזה" הארי עיקם את פניו במטרה למכור את הסיפור, "היו ימים שבהם קיבלתי מכות מבלי ללכת אפילו לבית הספר. הם כמובן, ניסו לעזור לי, אבל אני מניח שירשתי את זה מהם כי גם הם לא הצליחו לשנות יותר מידי. הלוואי שהייתי מצליח לשנות את זה אנאבל" הוא הניד את ראשו לצדדים ונאנח, "אם הייתי יכול לשנות את המצב אז הייתי עושה את זה. איך אני יכול להמשיך לחיות במציאות כזאת כשאני יודע שהם מאוכזבים ממני?"
"הם לא מאוכזבים ממך" אנאבל הרימה את צמר הגפן הרטוב מהלחי של מרסל. "אני מבטיחה לך" היא הדגישה את מילותיה.
"לא" הארי הניד את ראשו שנית, "אני יודע שהם מאוכזבים. אני לא מקושר מבחינה חברתית, מורחק ודחוי על ידי בית ספר שלם. בעצם, שלושה בתי ספר שלמים, כי דחו אותי בכל בית ספר שאליו הגעתי. האם זה לא מאכזב לגדל ילד ולהעניק לו כלים שיעזרו לו להתמודד עם העולם בחוץ, רק כדי לראות אותו משליך את הכלים האלה ומרים ידיים?" הוא שאל שאלה נוספת.
"זה תלוי" היא הרטיבה את צמר הגפן במים קרים, "השלכת את הכלים שלך עליהם?" היא שאלה בחיוך.
הארי צחק צחוק דק ומהיר, "אין מצב. אני פוחד יותר מידי" הוא כחכח בגרונו, משתדל להישמע אמין.
"למה אתה פוחד כל כך? מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות?" היא שאלה.
"שום דבר" הוא אמר.
אנאבל הנהנה כשהסכימה אותו, מעודדת את האופטימיות שנוצרת בשיחה.
"כי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות כבר קרה" הוא הוסיף.
"למה אתה מתכוון? מרסל מה קרה?" אנאבל כיווצה את גבותיה והניחה את צמר הגפן על השיש שמאחורי מרסל. היא המשיכה לעמוד מולו וכחכחה בגרונה בכדי להכין את עצמה.
"טוב" הארי הסכים ולקח נשימה עמוקה, "לא סיפרתי את זה לאף אחד אבל-" הוא נשך את שפתו התחתונה, "זה יהיה נחמד לדבר על זה לשם שינוי."
"אני פגועה" ג'ינג'ר העמידה פני נעלבת. "למה היא זוכה לשמוע את סיפור ההתעללות שלך לפניי?"
הארי העביר את ידו בשיערו והשאיר את ידו מאחורי צווארו. נשימותיו הפכו למואצות, וכשאנאבל הבחינה בכך היא הושיטה לו את ידה והחזיקה בידו, בניסיון לעודד אותה. היא ידעה שהוא לא מרגיש מספיק מוכן, לנוכח הנסיבות, לספר לה אבל הסקרנות שיתקה אותה והיא לא הצליחה למנוע ממנו לדבר. רק באותם הרגעים היא הבינה על מה הוא דיבר באותו היום במכונית שלו.
הוא צדק בשני דברים.
אדם, בהחלט צריך להיפתח בפני אנשים כי מטבע האדם לרכוש את אהבת הסביבה שלו ולא להסתגר ולדחוק אותם מחייו.
וגם, סקרנות היא מילה בעלת אינסוף תיאורים, אבל ההרגשה שלה בלתי ניתנת לתיאור.
היא ידעה שהוא עומד לשתף אותה במשהו גדול שעבר עליו וזה שיפר את מצב רוחה שבתמורה הייתה לה הזדמנות לשתף אותו גם ולספר לה על הפרידה שלה ושל דילן, גם אם בתמורה הוא היה צריך להרצות לה על הצורך בשיתוף וכנות ועל סקרנות.
YOU ARE READING
Undercover
Fanfictionהארי סטיילס הוא עיתונאי בן עשרים ושלוש שמתבקש לחזור חמש שנים אחורה, לשנה האחרונה שלו בתיכון אבל עם שינוי קל. הוא לא חוזר לתיכון כהארי אלא כמרסל, דמות מזויפת, בדיונית שהומצאה על ידי צוות העיתונאים במסגרת הכתבה שעליו להגיש. הארי או אולי מרסל, צריך ל...
