"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" קרטר שאל. אנאבל הרימה אליו את מבטה, אבל לא ענתה על השאלה, היא למעשה התעלמה ממנו. היא הניחה את שקית המאפים על המיטה והניחה את כוסות הקפה על השידה הקטנה. "עזבת לפני כמעט שעה" קרטר לא ויתר.
אנאבל נאנחה כשצעדה אל עבר החלון בחדרה, "תשים לב למזג האוויר" היא ביקשה כשהסיטה את הוילונות. "השמיים מעוננים, הגשם רק מתחזק מרגע לרגע, הכבישים רטובים" תירצה לו, "אני אסירת תודה שהצלחתי לחזור אחרי שעה" היא גיחכה בעצבים.
"זה בהחלט מזג אוויר הפכפך" הסכים איתה ושילב את ידיו. "יום אחד, השמיים בהירים והשמש מחממת, וביום למחרת, הגשם משתלט על השאר" הוא מלמל, "אני בטוח שגם את מרגישה כך. זה בהחלט מזכיר את החיים שלך."
"למה אתה מתכוון?" אנאבל כיווצה את גבותיה.
"יום אחד, החיים שלך מאירים והכל מסתדר לפי הרצונות שלך והשאיפות שלך, כאילו את חיה את החלום לך. את שמחה-אם לא מאושרת, את מאוהבת, את באמת נשאבת אל המציאות הזאת. וביום למחרת..." קרטר התיישב על המיטה, "החיים שלך מעוננים, והשמש מסתתרת מאחורי עשרות עננים והעננים האלה הם הצרות שלך, הבעיות שלך. הכל מתמוטט, הכל קורס, הכל נהרס בגלל הצרה המרכזית בחיים שלך- אותה דמות שבה חשבת שאת מאוהבת."
"מרסל?" אנאבל כיווצה את גבותיה בבלבול. היא התקרבה אל המיטה והתיישבה לצידו.
"הארי" הוא תיקן אותה.
אנאבל הורידה את ראשה כמעט באוטומטיות. היא הרגישה שהיא מעכלת את כל המידע החדש בעזרת צעדי תינוק, אבל בכל פעם שקרטר מעיר הערה שכזו, היא מרגישה שהוא מאיץ בה לצעוד מהר יותר, הוא דוחף אותה קדימה בכל הכוח וזה רק עניין של זמן עד שהיא תגיע אל הקצה. ומה יקרה אז, כשהיא תעכל הכל? האם תהיה מוכנה לקחת אותו בחזרה? לדלג מעל השקר שמפריד ביניהם?
זה בלתי אפשרי לדלג מעל זה. השקר שלו היה כל כך גדול, שהיא לא תוכל לעולם להגיע אל הארי בגלל המרחק.
"אני יודע שאת מייחלת לשכוח את זה, אני מצטער שהעליתי את נושא השיחה הזה" קרטר הכניס את ידו אל השקית, ומשך מתוכה מאפה אוכמניות.
"הוא כבר היה בראש שלי" היא הודתה, "אני... אני ראיתי אותו היום" אנאבל חששה מתגובתו של קרטר, שהייתה הפוכה לגמרי משציפתה.
"אני יודע" אמר בפשטות, "היום בבית הספר."
היא ידעה שלא הייתה ברורה מספיק, "אני ראיתי אותו עכשיו."
קרטר הרחיק את המאפה מפיו והרים את מבטו אל אנאבל, "הייתי צריך לבוא איתך. לא הייתי צריך לאפשר לך ללכת לבד-"
"לא היית צריך לאפשר לי ללכת לבד? ממתי אתה מנהל את החיים שלי, וממתי אני מבקשת ממך רשות? אתה לא שומר הראש שלי, אתה לא אבא שלי ואתה לא החבר שלי!"
"לא התכוונתי לזה כך-" הוא התחיל להתגונן ומיד אחר כך כיווץ את גבותיו, והחליק את מאפה האוכמניות חזרה אל השקית. הוא היה מבולבל, והוא לא הבין איך הוא מצטייר באור שלילי בעיניה? חייבת להיות אי הבנה, כי בעיניו הארי הוא היחיד שצריך לככב באור הזרקורים השלילי. "רצית לפגוש אותו? שמחת כשראית אותו?" הוא היה מבולבל.
אנאבל לעולם לא תתוודה בקול, אך התשובה הייתה חיובית.
כשהיא נשארה דוממת, קרטר המשיך, "את תצטרכי להתרגל לחיים בלעדיו. את תצטרכי להתרגל לשמיים המעוננים, כי אין סיכוי שהשמש המזוינת תחזור להאיר בשבילך שוב."
"אני מנסה להתרגל לחיים בלעדיו, אתה חושב שזה קל בהתחשב בעובדה ש-" אנאבל נקטעה על ידי השתנקות קלה מצידה, ומיד השתתקה.
"בהתחשב בעובדה שמה?" קרטר שאל.
אנאבל נאנחה בתגובה והורידה את מבטה, היא ניסתה לחזור לעיסוקיה. היא הרימה קרואסון שוקולד בידה הימנית וכוס קפה בידה השמאלית. היא נגסה במהירות בקרואסון, על מנת להעסיק את פיה ומיד לאחר שסיימה אותו היא מיד הכניסה את ידה שנית אל השקית כדי להוציא מאפה נוסף אך נתקלה בידו של קרטר, שתפס בידה ועצר אותה מלהרים מאפה נוסף.
"בהתחשב בעובדה שמה?" הוא שאל שוב.
"תעזוב אותי ואת החיים המעוננים שלי בשקט" היא ניסתה להעיף את ידו ממנה.
"אני?" הוא היה המום, "הארי הוא היחיד שצריך לעזוב אותך ואת החיים שלך בשקט" הוא חזר על עצמו.
"זה לא קל בהתחשב בעובדה ש-" הכל הוביל אותה שוב חזרה אל אותו המשפט.
"בהתחשב בעובדה שמה??" קרטר יצא מדעתו.
"בהתחשב בעובדה שאני עדיין מאוהבת בו!" היא הרימה את קולה.
"אנאבל-" קולו התרכך.
אנאבל ביטלה את אמירותיו בהנפת יד, "אין לי מצב רוח לנאומים" היא הבהירה, "ואני גם מודעת לכל מה שתרצה להגיד. אני לא צריכה לאהוב אותו אחרי מה שהוא עשה לי, הוא שיקר לי ורימה אותי, הוא אדם אחר לגמרי ממה שהוא הציג את עצמו. הוא עיתונאי בן עשרים ושלוש, שרק השתמש בי בשביל הקריירה שלו. והוא השאיר אותי פגועה וכואבת, ממוטטת והרוסה. הייתה לו השפעה עליי ועדיין יש לו, ואני כן מתכוונת לנקות כל טיפת השפעה שאי פעם הייתה לו או יש לו עליי אבל דברים כאלה לוקחים זמן. אני מכירה אותו חודשים, ואוהבת אותו כבר שבועות. אני לא יכולה להעלים אותו מהחיים שלי רק כי 'קרטר' אמר" לגלגה לו."
" 'קרטר' הוא במקרה החבר הכי טוב שלך, שמכיר אותך מאז ומתמיד.
YOU ARE READING
Undercover
Fanfictionהארי סטיילס הוא עיתונאי בן עשרים ושלוש שמתבקש לחזור חמש שנים אחורה, לשנה האחרונה שלו בתיכון אבל עם שינוי קל. הוא לא חוזר לתיכון כהארי אלא כמרסל, דמות מזויפת, בדיונית שהומצאה על ידי צוות העיתונאים במסגרת הכתבה שעליו להגיש. הארי או אולי מרסל, צריך ל...
