"לא ראיתי את בריאן הבוקר.זה קצת מוזר,כי הוא אמר שהוא יגיע לבית ספר היום."בדרך ללוקרים אני מספרת את ההרגשה המוזרה שלי לגבי בריאן לקייט.זה מוזר שהוא לא הגיע היום.הוא אמר לי אתמול שהוא כן יבוא לבית ספר היום.
"הוא אמר לך שהוא יבוא?יכול להיות שהוא לא קם.בטח הוא מאחר."קייט מנסה להרגיע אותי.יכול להיות באמת הוא לא קם או שהוא סתם מאחר.לא מחייב את זה שמשהו קרה לו.לא מחייב.
בדרך ללוקרים.עוצרת אותי אליזבת.אני מקווה שזה לא קשור למה שאני חושבת.שזה לא בגלל שקיללתי את המורה ועכשיו המנהל רוצה להזמין את אמא שלי.יופי,בדיוק מה שחסר לי בחיים האלו.
"ליאה,בואי איתי למשרד של המנהל בבקשה."ידעתי.ידעתי שזאת הסיבה.מה אני עושה עכשיו?איך אני מתפטרת מזה?
"הוא אמר לך למה?"אני שואלה אותה בסקרנות והיא מכוונת את ידה לדרך שבה הולכים למשרד של המנהל ומחייכת חצי חיוך.
"פשוט בואי."היא אומרת בקרירות ואני בלית ברירה משאירה את קייט בלוקרים לבד והולכת אחריה.
אני מגיעה לחדר המנהל.פותחת את הדלת וסוגרת אותה אחרי.המנהל עם כסאו מופנה אלי.אני לא בדיוק רואה אותו.למה הכסא שלו מופנה אלי ולא הפנים שלי?טוב זה לא משנה.
כדי שאתחיל להסביר את עצמי ולבקש מעט רחמים.רק שלא יתקשר לאמא שלי.זה מה שחסר לי.
"המנהל אני באמת מצטערת.לא רציתי לקלל את המורה למתמטיקה.אבל היא באמת נורא עיצבנה אותי אז אני לא אשמה.זאת אשמה,ובאמת סליחה.אני יודעת שזה לא בסדר משום בחינה.אבל אל תזמין את אמא שלי בבקשה אני מתחננת."אני מתחילה את הנאום שלי.מתפללת בלב שלי שהוא יבין אותי.שלא יכעס עלי.שיהיה מספיק רחמן ולא יתקשר לאמא שלי.
ואז,הוא מסתובב.
אני נדהמת שתיקה.המומה.רועדת.אין לי מה לומר.המוח שלי מסתחרר.ואני מבינה,שאי אפשר לצפות לכלום.
"אתה?"אני מצביעה עליו אצבע נוקטת,לא מאמינה שהוא עומד מאחורי הסיפור כיסוי שמנהל קורא לי.אז בסוף אין לי מה לדאוג שיקראו לאמא שלי,אבל כן יש לי לדאוג עכשיו על הראש שהוא חזר לחיים שלי.כמו שציפיתי.
"אני ילדונת.התגעגעת אלי?"שוב פעם.שוב פעם הוא קורא לי ילדונת ומעצבן אותי.למה הוא כל פעם קורא לי ילדונת?
"אל תקרא לי ילדונת זה קודם כל.ודבר שני,בטח שהתגעגעתי אלייך."אני מחליטה לשחק איתו קצת.כמו שאני אוהבת.לחרפן לשגע לחרפן,ואז לתקוף.
אני מתיישבת על השולחן מולו.הוא יושב על הכסא של המנהל ומביט בי.מרגל עד ראש.מזכיר את אלו שמסתכלים כשאני עובדת.אבל הפעם אני קצת מסכימה לו,זה למטרה חיובית.
"נורא התגעגעתי אלייך."אני לוחשת בקול עדין,מושכת שפתיים.והוא מסתכל,איך אני בועטת את השפתיים שלי מפה לשם.זה מחרפן אותו,אני יודעת.
"כמובן שלא התגעגעתי אלייך אדון איידן סמית.איך אני יכולה להתגעגע אלייך עם כל השומרים שעוקבים אחר יום ולילה?"
אני מסיימת את הסוג של חרפון ועוברת לתקיפה.אני לא שותקת יותר,לא מעניין אותי מי הוא ומה הוא.אבל לשתוק?אני לא יכולה יותר.נמאס לי.
YOU ARE READING
קללה
Romanceבמציאות אחרת הכל היה יכול להיות שונה. הייתי יוצאת עם נער בגילי, חווה דברים שבנות בגיל שלי חוות או שפשוט הייתי נמצאת במקום אחר. אבל זה קרה, אני מוצאת את עצמי נקלעת לעולם שלא כל כך שיייך לי. אני פוגשת את העבריין הכי חזק בעולם התחתון. איידן סמית. עולם...
