קללה

פרק 45

נקודת מבט איידן:

״לא יודע איידן כל זה לא נראה לך חשוד?״
אני מסתכל על דמיאן.החבר הכי טוב שלי,יד ימיני.אני יודע שהוא לא יבגוד בי בחיים.שהוא תמיד כאן,גם בחיים וגם במוות.
ואז אני מסתכל על גייקוב,אפשר לקרוא לו חבר,אפשר לקרוא לו אחד מהעובדים שלי,ואפשר לקרוא לו עוד אחד שנמצא במשרד שלי.
אותו דבר לגבי אייתן,אני מסתכל עליו בדיוק כמו על גייקוב,אך על דמיאן אני אסתכל תמיד שונה.הוא החבר הכי טוב שלי.

עכשיו?אני מסתכל על כולם כאן באותה עין.
בעיניי כולם חשודים.אני לא רואה אף אחד.
רק את האישה שלי.פגעו בה,לא הייתי שם כדי לראות את זה.
היה לי כל כך טוב,מאוהב עד השמיים,מאושר שאני יודע,יש לי לאן לחזור מעבודה קשה.יש לי מישהי לצידי במיטה שמחכה לי שאחבק אותה חזק,אמחץ מאהבה,תגיד לי את מה שאני רוצה לשמוע,האדם היחידי שאני רגוע איתה,חוץ מהשגעונות שלי היא באמת לא הכירה את הצד הכי רע שלי.
נכון,אני שתלטן,רכושני,דורש יתר על המידה,אני כל הדברים האלה.אבל היא הצליחה לקנות את האהבה שלי,כמו שהיא הצליחה לשבור אותי.
ברגע שהיא עברה את התאונה הזאת,הייתי שבר כלי כמו שמעולם לא הייתי.קרו לי הרבה דברים גרועים בחיים,אכלתי הרבה חרא,אבל אף פעם לא סבלתי כמו שסבלתי בחודש שהיא הייתה בקומה.

לא דאגתי ככה מעולם,לא בכיתי כמו שבכיתי עליה אף פעם,לא התחרפנתי בצורה כזו כמו שהתחרפנתי בגללה.
עזבתי הכל למענה,אמרתי לעצמי ״איידן אתה לא מסוגל כרגע לעמוד בכל זה,כרגע הידיים שלך לא יכולות להחזיק עולם כזה כבד,הכל יקרוס תחת הידיים שלך אם תשאר שם.״
במצב הזה,ידעתי שלא משנה כמה חזק אני אהיה,הדבר היחידי שיש לי בראש זאת לייה.
הייתי חייב כל בוקר להיות איתה,וגם ללכת לישון לצידה,פחדתי שהיא תקום ולא תראה אותי.
בהתחלה,הייתה לי תקווה.ספרתי ימים,לילות,בקרים,שעות,אמרתי כל יום היא יכולה לקום.ככל שעבר הזמן התקווה התחילה להעלם.

כעסתי על עצמי שאני מוותר ככה,שאני מתפרק.רציתי להיות חזק למענה.אמרתי לעצמי מלא פעמים,איידן היא אוהבת אותך,היא תחזור ותהיה חייבת לעשות לך ילד.
אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי,ואני רוצה להוכיח לה שאני איתה כל החיים.
ותינוק זה מה שיחזיק אותה כל החיים קשור אחד לשניה לא משנה מה יהיה.
אף פעם לא שללתי את ההזדמנות להיות אבא,פשוט לא חשבתי על זה.
אני בטוח שאבא טוב לילדים שלי אני אהיה,על בשרי הרגשתי מה זה אבא שהוא בן זונה,הילדים שלי בחיים לא ירגישו את זה.
את החיים שלי אני אתן,בשבילם ושביל לייה.

אז אני מסתכל על שלושתם.הם מסתכלים עלי בחזרה.
אני חושד בכולם.
אני מרגיש לבד.
לבד במכה הזאת.

אבל האם זה אנושי לחשוב ככה?זה הוגן?
דמיאן הוא החבר הכי טוב שלי,הוא דם מדמי.
הוא האדם הכי אחרון שאני צריך לחשוד בו.
אבל אני לא מסוגל לתאר את ההרגשה הזאת אחרת,מאז שזה קרה.נהפכתי לטורף,אני חושד בכולם.