Great Danger

פרק 3

8 לספטמבר 2012.

"כולם להרים ידיים למעלה!"
ג'ני, המורה לקורס ריקוד מצווה על כולנו לעקוב אחרי התנועות שלה.
"תיישרו את האגן. כף רגל מופנית כלפי חוץ, לא כלפי פנים, ביאטריס." היא ממשיכה.
אני עדיין לא מאמינה שאריאל סחבה אותי למקום הזה. אני לא אוהבת להיות פה בגלל 2 דברים עיקריים.
הראשון זה בגלל שאני הכי שמנה פה, מגושמת ולגמרי חסרת יכולת לרקוד.
השני זה בגלל שבקורס הזה נמצאת ורוניקה, הילדה היפה ביותר והמקובלת ביותר בשכבה.
לגופי אני לובשת בגד גוף בצבע שחור, כי אומרים ששחור זה צבע מרזה.
כאילו שזה יעזור לי. אני חושבת לעצמי.
אבל יש לי בבית כמעט את כל הצבעים, נעלי בלט, ואפילו מכנסיים רחבות כי סוג הריקוד שאני באמת מעניינת בו-זה היפ הופ.
אבל בשביל להתחיל ללמוד היפ הופ אני חייבת שתהיה לי את הטכניקה הראשונית ואני צריכה ללמוד קורדינציה בין העין לגוף.
אז נתתי לאריאל למשוך אותי לקורס הזה כי אלוהים יודע למה, אבל אני לא באמת סובלת כל כך.
אחרי הכל, אני ממש אוהבת לרקוד.
את התשוקה שלי לריקוד גיליתי לפני שלוש שנים, שהמורה מינתה אותי לאחראית קבוצת הריקוד בטקס סוף השנה בכיתה ה'. מאז הבטחתי לעצמי שלמרות שאני ילדה שמנה אני ארקוד.
לא קיימתי את ההבטחה הזאת.
מאז, תמיד רקדתי בחדר מול המראה, אבל זה נשאר בגדר תחביב וזה הכל.
אני לא חושבת שאני אהפוך את זה למשהו רציני. למרות הכל, קשה להזיז את הגוף הזה באיזשהו שלב.
אני שונאת את זה שאני שמנה. אבל אין לי כוח לשנות את זה.
גם בגלל שאין לי מה לעשות, אני הבת של אמא שלי ואמא שלי גדלה כנראה כילדה שמנה. זה בגנים שלי. למרות שאני לא בטוחה, הרי אין לי שמץ מי היא באמת אימי.
וגם בגלל שאני אוהבת אוכל.
למה לי לא לאהוב לאכול? זה טעים, ממלא וממריץ.
אז אני אוכלת, ואני 'מנסה' לשמור על המשקל. פחות מטוגנים ושטויות.
גם בזה אני לא כל כך מצליחה.
"את רצינית שאת הולכת לבוא לכל קורס עם בגד גוף כזה? העיניים יכאבו לי. בעצם, הן כואבות כבר עכשיו."
ורוניקה עומדת לידי, מאחוריה נמצאות החברות הכי טובות שלה, ססיליה ומארי.
אני בולעת רוק, משפילה מעט את ראשי כשאני מסמיקה.
אני לא רוצה לענות להן, כי בסופו של דבר אני היחידה שרק תסבול.
"א..."
אין לי מה להגיד להן.
"תעזבו אותה." הקול הקריר של אריאל בוקע מאחורי, ובאותו הרגע אני כל כך אסירת תודה שהיא קיימת.
"ומי את בכלל?" ססיליה מגחכת. ורוניקה מסתובבת אליה במבט של 'תשתקי. אני זאת שמדברת', וססיליה מתכווצת.
"אני אריאל. ומה שבטוח אני לא גוש של חרא. תלכו מכאן ותעזבו את אמילי בשקט."
אריאל נועצת בהן מבט חד.
ורוניקה צוחקת בקול רם. "מי את שתגידי לנו ללכת, טרולית," היא מושיטה את אצבעה הארוכה ודוחפת את כתפה של אריאל.
"תעיפי את אצבע שלך ממני," הקול של אריאל נוטף רעל.
"וואו, וואו," ג'ני נכנסת בין השתיים. "מה קורה לנו כאן?"
"חבורת חנוניות." ורוניקה אומרת, ממשיכה להסתכל עליי ועל אריאל. "זה מה שקורה לנו כאן."
"אני לא צריכה להזכיר לכן מה קורה על קטטה בשיעור, נכון?" קולה של ג'ני גבוה, וראו שהיא נבהלת מהרעיון שיתחיל פה חתיכת קרב חתולות.
"את לא צריכה." אריאל מסננת. "אנחנו הולכות מכאן עכשיו." היא מסתובבת, תופסת בידי מוציאה אותנו מהחדר.
"אני שונאת אותן," אני פולטת. נמאס לי שאני צריכה לסבול השפלות מילדים לגמרי אכזריים רק כי המידה שלי במכנסיים היא לא 32.
לפחות לי יש נשמה. להן אין אפילו גם את זה.
"הן לא שוות אפילו את השנאה שלך." אריאל בוהה בדלת במבט רציני, ואני רואה שהיא מתאפקת לא לחזור לשם ולהחטיף לשלושתן כאפה רצינית.
"עזבי," אני ממלמלת, "בואי נחזור הביתה. הקורס הבא רק בעוד שלושה ימים. מי יראה אותן עד אז?" אני מחייכת במקצת. מזל שהיום יום שישי, ככה שאני לגמרי לא צריכה לראות את הפרצוף שלהן בבית הספר.
כיתה ט', מי היה מאמין. החופש הגדול עבר עליי מהר מידיי.
עם הצקות מצד בראיין דרך חלון חדרו שצמוד רק 3 מטרים לחלון חדרי, ועיניים כחולות בוהקות שרודפות אותי בחלומותיי.
"סרט קיטשי ופופקורן חמאה?" עיניה של אריאל נדלקות. אני צוחקת ומהנהנת.
"יש!" אריאל קופצת במקומה, ואנחנו רצות לביתי.