Great Danger

פרק 11

26 לאוגוסט 2015

העיניים הכחולות של בראיין עדיין בוהות בי בהבעה משתאה. אירי שאני נכנסת בצעדים שקטים לביתו, אנחנו עולים לחדרו שמשקיף לחדרי, ושמה לב שהתריסים בחדרי סגורים.
אני לא זוכרת שסגרתי אותם.
"אמילי," קולו עדיין מופתע במקצת. "מה את עושה כאן?"
אני מכווצת את עיניי, מנסה להרגיע את הדמעות שמנסות לפרוץ. אוף, כמה אני מתאמצת בזמן האחרון. אני כבר חסרת כוחות, בבקשה. לא יודעת כמה עוד אצליח להחזיק את זה.
טוב, אני חושבת שבצדק.
"א-אני..." אני מגמגמת. "אין לי ממש איך להסביר לך. אני רק רוצה לישון. אני יכולה לישון על הספה, אם זה בסדר."
הוא מצמצם את עיניו לעומתי. "קודם כל אני רוצה לדעת מה קרה. אין סיבה שתבואי אליי בשעה כזאת אחרי ש...אחרי שנישקתי אותך ו..."
"החטפתי לך חתיכת סטירה?"
הוא מצחקק. "כן."
"זה לא מצחיק." אני מעווה את פניי. "אני עדיין כועסת עליך."
הוא מחייך לעברי חיוך שהופך אותי למוקסמת ומהופנטת כל פעם. "לא נכון."
"איך אתה יודע בכלל?" אני יורקת, מתעצבנת.
זה רק משעשע אותו יותר. "אם היית כועסת עליי עדיין, לא היית כאן עכשיו."
והוא צודק בכל מילה שהוא אומר. ואני נותנת לו להיות צודק. הרי אם אני שונאת אותו כמו שאני מנסה לחשוב שאני שונאת אותו, לא הייתי נמצאת אצלו בחדר עכשיו.
שיואו, זה כל כך מבלבל. אפילו אותי.
הוא בוהה בי עדיין במבט מוזר.
"מה?" אני פולטת.
"מה זה?" הוא הזיז את הכתפייה של הגופייה לצד שמאל, מה שחושף את הפס האדום והלוהט שהחגורה השאירה אחריה.
עיניי מעקצצות ואני מזיזה ממני את ידו, שמה את הגופייה בחזרה למקום.
"אמילי," קולו חד וחזק. קובע. הקול של בראיין מק'קול בדמות יושב ראש מועצת התלמידים וקפטן נבחרת הכדורסל.
אני משפילה את ראשי לאצבעותיי ומשחקת בהן, שאני כבר כמעט לא מצליחה לעצור את הדמעות שמנסות לפרוץ דרך כל כך הרבה מחסומים כבר כל כך הרבה זמן.
ואני מותשת, מותשת מלייבש את הדמעות, חנוקה מלבלוע את הגוש בגרון, נשרפת מדמעות עצורות.
"תעני לי," הוא לוחש, ומנסה להרים את ראשי עם האצבע שלו.
אני נלחמת בכוח של האצבע שלו ומשאירה את ראשי מקובע במקום, מושפל.
"אמילי." הוא שוב אומר, קולו נוקשה אף יותר. "מה זה?"
אני בולעת רוק שוב ושוב.
"זה ג'ורג'," אני אומרת במהירות, מסובבת את ראשי לכיוון החלון וצופה בחלון חדרי מנקודת המבט של בראיין.
"מה ג'ורג'?" הוא מכווץ את גבותיו, מבולבל. "אבא שלך? תספרי לי."
אני מסתכלת אל עבר עיניו הכחולות, הצמאות למידע, ומסתכלת על אצבעותיי שוב, כשאני מנסה להחניק רעידה לא רציונלית של הגוף שלי מרוב הרצון שלו לפרוק את העול. אני דלי מפוצץ במים שהגיע עד גדותיו. חסרות רק עוד כמה טיפות, ואני גולשת ומתפרצת. אני פצצה מתקתקת.
לפתע הוא תופס בשתי פניי בידיו, מסתכל לי עמוק בעיניים ודורש. "אמילי, אני לא אבקש שוב. תספרי לי."
וברגע הזה, עם התחינה שבקולו והגוש שהגרוני, כאן באמת ההתפרצות הראשונה שלי מזה שנים.
לא מעניין אותי שזה ליד בראיין, שכל הזמן הזה ניסיתי להראות לו שאני חזקה, הכל נופל ונשבר ונהרס כאילו בחיים לא היה.
כל החומות שבניתי אחת אחרי השנייה מסביב ללב שלי, מסביב לרגשות שלי, הכל מחליק ומתפורר תחת מבטו הכחול, המבט היחיד שנכול לשבור אותי באמת.
ופאק, זה כל כך כואב.
הכל כואב לי. הלב, הריאות, הבטן, הראש, העיניים, אני שומעת את דפיקות הלב שלי באוזניים כשאני פורצת בבכי הכי משחרר שאי פעם בכיתי.
ללא שליטה, נרעדת שוב ושוב, נחנקת מחוסר אוויר ומהשתנקויות של גופי, מייבבת.
גם יבבותיי הן ללא שליטתי. אני נושפת ושואפת בקצב מהיר, קטוע, חנוק, מרגישה את הדמעות שלא הולכות להפסיק אלא להתגבר ולהתגבר. זה לא הולך להיות מחזה יפה.
בראיין, מרוב בהלה, תופס בשתי כתפיי ומושך אותי לחיקו, מחבק אותי חזק כשאני נחנקת ומתייפחת בחוזקה לתוך גופו החם, תופסת בו חזק ולא משחררת.
ואני לא רוצה לשחרר. לא רוצה להרגיש לבד, את חוסר החום, את חוסר האהבה שחוויתי כל הזמן הזה מההורים המאמצים שלי.
הכל חוזר אלי, כל הדברים שאי פעם אמרו לי.
שמנה, מגעילה, מכוערת, זונה, איכס, לא מספיק טוב, תנסי להשתדל יותר, מטומטמת, מפגרת, חסרת חברים, סתומה, שרמוטה, דבה, שמנמוכה, חנונית, דוחה, אף אחד לא אוהב אותך, תראי איך את ניראת, יום אחד תשברי את הרצפה, תפסיקי להתקיים, תתאבדי, לא יכולים איתך כבר, יותר מהר, יותר טוב, יותר, יותר, יותר! את לא מספיק טובה! תתאמצי יותר!
תמיד זה היה יותר. יותר ממה שיכולתי לתת מעצמי. יותר ממה שאני אי פעם אוכל לתת מעצמי.
ועכשיו, מי יגיד לי שהיותר שהבאתי על עצמי הוא לא טוב?
יותר דאגות. יותר כאב. יותר פגיעות.
בראיין כל כך מבוהל, שהוא עוטף אותי בשתי ידיו ולא עוזב. הוא מנדנד אותנו על המיטה שלו, מצד לצד, ימינה ושמאלה, כל דבר רק בשביל לנחם אותי.
וזה מנחם, אבל לא עד הסוף.
כי אני יודעת שחלק מהבכי הקורע לחתיכות הזה מסתתר כאב שנגרם גם ממנו.
"תספרי לי," הקול שלו חנוק, עצוב, מובס.
מתנצל.
אז זה מה שאני עושה. אני מספרת לו הכל מההתחלה ועד הסוף. איך הגעתי הביתה, איך חיפשתי את כולם ואיך שמצאתי את ג'ורג' שיכור על רצפת החדר.
וכשאני מגיעה לחלק של ההצלפות, הכי קשה לי לדבר.
ההשתנקויות וההתייפחויות שלי מייבשות לי את הגרון וגורמות לי להיות צרודה וללחוש בקצב לא סדיר, כשבאמצע המשפט הגוף שלי נעצר בשל הרצון ליניקה מהאוויר.
בראיין מנגב לי את הדמעות שנופלות, ממש נופלות, מהעיניים שלי לסדין המיטה שלו, וגורמות לו להירטב.
כשאני מגיעה לסוף הסיפור עיניו של בראיין מתקחשות ומתעננות. "אני אהרוג אותו."
"לא, בראיין, זה בס-בסדר." אני נחנקת.
"בסדר?!" הוא קורא, קם מהמיטה בכעס ומניף את ידיו לאוויר. "איך זה בסדר? תסתכלי מה הוא עשה לך!"
אני משפילה את ראשי שוב. הוא מתקרב אליי ומצמיד את פניו לפניי. "תראי לי."
אני משתנקת. "להראות לך מה?"
הוא מתרומם מפניי ומושך אותי איתו לעמידה. "תראי לי מה הבן זונה הזה עשה לגוף שלך."
"אני בעצמי לא ראיתי," אני לוחשת. "אני לא רוצה לראות."
"אני מבטיח לא לפגוע בך. אני רק רוצה לראות אם הם במצב ממש גרוע בשביל שאני אטפל לך בהם."
אני פוערת את עיניי. "לטפל לי בהם?"
הוא מהנהן, פניו לא מסגירות דבר. אני בולעת רוק. מה אני יכולה להגיד לו? שאני מתביישת בגוף שלי כל כך שאני פשוט לא יכולה להראות לו את כל מה שג'ורג' עשה לי? שלדעתי, אני עדיין ילדה שמנה? שזה בחיים לא ישתנה?
"אל תרגישי לא בנוח ליידי." הוא לוחש.
"טוב, זה לא ממש אפשרי," אני יורקת.
"מה זה אמור להביע?"
"אתה חושב שיהיה לי כל כך קל להתפשט לידך אחרי כל השנים האלה?" אני צוחקת בלגלוג.
"טוב, לא ממש רציתי שתתפשטי. רק רציתי לראות מה הטמבל עשה לך."
אני נאנחת. "בסדר. תעשה מה שבא לך."
הוא ניגש אליי ומפשיל את כתפיות הגופיה. אני נשארת בגופייה ללא הכתפיות, ששני פסים אדומים מודלקים נראים לעין מהכתף שלי דרך עצם הבריח ועד לצוואר שלי.
עיניו של בראיין מצטמצמות, והוא מושך בגופייה שלי. הוא מסובב אותי כך שאני עומדת עם הגב אליו, ומפשיל את הגופייה במורד הבטן שלי, כך שכל הגב שלי חשוף לעיניו. הוא מוריד את הגופייה ממני לגמרי ומעיף אותה על המיטה.
הוא מסיט את השיער שלי קדימה ואני מרגישה את אצבעו הארוכה והנעימה עוברת על הסימנים שבגבי ושולחת צמרמורות בכל גופי.
כשהוא מגיע לגומי מכנס הטרנינג שלי הוא נעצר ומסובב אותי חזרה אליו.
עכשיו אני עומדת מולו, כשלגופי כלום חוץ ממכנס טרנינג ארוך וחזייה שמסתירה את הציצים שלי שעכשיו עומדים בקירוב מסוכן לגופו החשוף.
עיניו מטיילות על פניי, על עיניי ואז לבסוף על שפתיי.
מבלי משים אני מלקתת אותן ונושכת את קצה השפה התחתונה שלי, קולעת אותה בין שיניי העליונות.
עיניו של בראיין מתערפלות ומבטו ממשיך ועובר אל הציצים שלי, ואז אל הבטן שלי.
ארבעה פסים אדומים שנראים כואבים בהחלט חוצים את הבטן שלי בצדדים שונים ובזוויות שונות.
בראיין בולע רוק ומעווה את פניו בכעס.
"כבר אמרתי שאני אהרוג אותו?" הוא לוחש, ומעביר את אצבעו על פני עורי בדיוק כמו שעשה גם בגב.
כשהוא מעלה את מבטו חזרה אל עיניי, האווירה בחדר משתנה.
לפתע הרגשתי בלחץ, פניי מתלהטות תחת מבטו הקודח.
ולפתע אני רוצה אותו כל כך. רוצה אותו עליי, רוצה אותו כחבר, כאדם שתמיד יהיה לצדי, רוצה אותו בתוכי, רוצה אותו בכל מובן כלשהו.
אני רוצה אותו כל כך שזה שורף כמעט כמו ההצלפות.
בראיין מתנשף בקול כשהוא מרגיש גם את האווירה בחדר נהיית מתוחה יותר, כמעט ובלתי נסבלת.
מה זה לעזאזל?
"את מרגישה את זה?" הוא מתנשף שוב, עיניו מרצדות לצדדי החדר. אני מהנהנת קלות, ואז אני כבר לא שם.
בראיין מטיח אותי בחוזקה לקיר, מצמיד את גופו לגופי.
זה לא כואב, להפך, זה מדליק אותי בטירוף.
לא עוברות שניות ושפתיו של בראיין מוצאות את שפתיי, והוא מנשק אותי בחוזקה כשהוא פולט אנחה חזקה.
"פאק, אמילי," הוא ממלמל לתוך שפתיי ונושך את השפה התחתונה שלי.
הידיים שלו חופנוץ את ירכיי והוא מרים אותי, ואני כורכת את רגליי סביב מותניו.
הוא נושא אותי לכיוון המיטה ומשכיב אותי עלייה כמעט בזריקה, ועולה מעליי חסר נשימה.
אנחנו לא מדברין. אין צורך, רק המבטים של העיניים שלנו מספיקים בשביל לדעת ששנינו רוצים את זה באותה מידה ומספיק זמן.
הוא בוהה בעיניי, לא מפסיק לחקור אותן ואת פני. הוא מעביר נשיקות על מצחי, על לחיי, אל אפי ואז אל זוויות פי.
בכל הזמן הזה הוא מרחף מעליי, נוגע-לא נוגע. זה משגע אותי, ואני מרימה את האגן שלי שייפגש עם שלו. הוא מצחקק, ואז נדחף לנגדי דרך הבגדים.
אני נאנקת, חופנת את שיערו בין ידיי.
פאק, הוא כל כך רך. יותר ממה שדמיינתי.
הוא מנשק אותי שוב, ידיו גולשות אל מכנסיי הטרנינג שלי.
אני לא עוצרת אותו, ונותת לו להוריד לי את הטרנינג.
מה אנחנו עושים? לא יודעת. לא אכפת לי. זה פאקינג לא מעניין אותי.
אני נשארת מולו בחזייה ותחתונים.
הוא מעביר את שפתיו הרכות על צווארי ואני מצטמררת. הוא גולש מטה, מנשק את עצם הבריח שלי נשיקות שמזכירות לי ליטופים ומשק כנפיים של פרפר.
הוא עובר עם שפתיו על הפסים האדומים והכואבים, מרגיע אותם, מלקק, מנשק, מוקיר.
כשהוא מגיע לשדיים שלי, הוא מהסס.
אני מסתכלת עליו ורואה שבעיניו הכחולות יש מבט מבוהל.
"הכל בסדר?" אני לוחשת.
הוא מהנהן. "אני רק לא רוצה לעשות משהו שנתחרט עליו."
"אנחנו לא." אני קובעת.
הוא מחייך חצי חיוך. "להוטה, מה?"
אני מצחקקת דוחפת אותו בצחוק מהכתף. "שתוק ותמשיך. זה נעים." מהמהמת, והוא ממשיך. הוא הפנעביר את ידו הימנית סביב גבי כשאני מתרוממת, והוא משחרר את קליפס החזיה האדומה שלי. היא מחליקה במורד ידיי והוא מעיף אותה לאיפה שהגופייה שלי שכבה.
הוא מתרומם מעט, מביט בי ושפתיו נפשקות. לפתע הותקפתי בושה, ואני מכסה את עצמי בשתיי זרועות ידיי.
הוא מכווץ את גבותיו. "אל תסתירי את עצמך ממני." הוא לוחש. "את יפהפייה."
אני מגחכת. "יפהפייה?"
הוא מהנהן במבט רציני, ומשחרר את ידיי באיטיות משדיי.
הוא רוכן קדימה, ונושק לפיטמה שלי שמזדקת תחת לשונו ושפתיו. ביד השניה שלו הוא מעסה את השד השני שלי, ואני מנסה בכל כוחי לא לפלוט גניחה.
הוא מוצץ ונושך וצובט ומושך ואני כמעט רואה כוכבים עד שהוא עוזב את שדיי וגולש למטה, מותיר אותי מבולבלת ומתנשפת.
ואני יודעת שזה רק ההתחלה.
הוא מנשק את הסימנים, שוב ושוב, עולה מעלה ומטה, מלקק ונושף בחמימות.
"עוזר?" הוא מתנשף.
אני מהנהנת, חסרת יכולת לדבר. איבדתי את המילים שלי כבר ממזמן.
הוא גולש עם שפתיו למטה עוד, וידיו נחות בצידי גופי, כשהוא מרפרף עם אצבעותיו על צדדי ומותני.
רק זה כמעט גורם לי לאבד את זה.
כשהוא מגיע לקו התחתונים שלי, כמעט התפתלתי תחתיו. הוא מטביע נשיקות רכות ותמימות על פס התחתון שלי, ואז מוריד את ידיו מטה ומושך במהירות את תחתוני מגופי.
אני משתנקת כשהקור של החדר פגע בעורי וגורם לי לרעידות.
"את בסדר?" קולו מאומץ.
"כן," אני אומרת בקול חנוק. תוך כדי הוא מוריד לעצמו את מכנס הטרנינג השחור שנראה עליו לא נוח בצורה מחרידה.
אני שוכבת על המיטה, פשוטת איברים. כשהוא עולה מעליי שוב, הוא מתחיל שוב במסע הנשיקות עד למטה.
וכשהוא מגיע לשם, ממש שם, אני מקמרת את גבי מעל מזרן המיטה וגונחת בקול.
"פאק," הוא ממלמל. "כל כך מוכנה."
אני מתנשפת כשהוא מנשק אותי, ממש במקום ההוא.
הוא ממשיך וממשיך, מסע עינויים מסחרר ומבלבל, שמשאיר אותי חסרת נשימה וצמאה לעוד.
אני כמעט ומאבדת את זה כשהוא מפסיק, ואני רוטנת בכעס.
הוא צוחק, ואז מעיף מעליו את הבוקסר שלו. אני מחניקה קריאת בהלה.
טוב, בחיים לא ראיתי גבר ערום, אז בחיים לא ראיתי... את זה.
"אל תדאגי," הוא מרגיע אותי. "את תתמתחי בהתאם."
אני מהנהנת בלחץ, והוא מלביש קונדום במהירות.
הוא התמקם בכניסה בין רגליי והתנשף בקול. "את בטוחה?"

צפו הספקות. אני לא בטוחה. אני לא יודעת אם אני רוצה את זה כרגע, אחרי מה שהיה. לא בטוחה שאני רוצה את זה איתו.
ולפתע זה כמו מים קפואים על הראש שלי. אני מתכווצת ומפנה את מבטי ממנו.
״אני...״ אני לוחשת, מנסה לא לפגוש בעיניו. ״אני לא יודעת...״
בראיין מהנהן קלות, תזוזה שכמעט אינה מורגשת וממהר להחזיר את הבוקסר למקום.
״אמילי...״
״אני יודעת, אני מצטערת. אני פשוט... הכל יותר מדיי. זה יותר מדיי.״
הוא מזיז את ראשי לכיוונו. ״אני מבין. את לא צריכה להצטער.״
אני מהנהנת בראשי במהירות והוא יורד מעליי ונשכב ליידי.
״בואי פשוט נלך לישון, בסדר? קחי.״ הוא מושיט לי את התחתון שלי, וחולצה שלו שנחה על כיסא ליד המיטה.
״תודה,״ אני לוחשת ושמה עליי מהר את החולצה, מרגישה חשופה. אני מעלה אני התחתונים מהר על רגליי ונשכבת חזרה.
הוא מתקרב אליי ומחבק אותי קלות.
"לילה טוב, אמי," הוא לוחש לתוך אוזני.
שם החיבה שהוא מעניק לי הופך לי את הבטן, וצמרמורת נעימה עוטפת אותי.
וכך אנחנו נרדמים, אחד בזרועותיו של השני.