Great Danger

פרק 20

12 לספטמבר 2015

אני מנסה להזכיר לעצמי לא לזוז. אני מתחת למים החמימים, שכבת קצף לבנה מכסה את גופי ומספיק תזוזה אחת בשביל לגרום לבראיין לראות אותי עירומה, שוב, בתנוחה אינטימית לוודאי במקום אינטימי יחסית.
"לעזאזל, אולי תסתובב?"
בראיין ממשיך להסתכל עלי במבט החוקר הזה. שיערי הרטוב מטפטף על פני ואני ממצמצת כמה פעמים בשביל לגרום לטיפות להתרחק מעיניי. בראיין בולע רוק,  אך לא עונה לי.
"תצא מכאן!" קולי מתחיל לעלות בכמה אוקטבות.
"אוי נו באמת," הוא מגלגל עיניים. "זה לא שיש כאן משהו שלא ראיתי."
"אתה בטח צוחק עליי." אני ממלמלת, מעבירה יד רטובה בשיערי. "זה נראה לך הגיוני שאתה עומד בתוך חדר האמבטיה שלי ומפריע לי להתקלח? עוף מפה!" אני מקמרת את ידי וגורפת קצת מים וסבון, מעיפה עליו.
"פאק, תזהרי!" הוא הולך צעד אחורה בשביל להתחמק מהמים, אך חלק פוגעים בו והג'ינס הכחול שהוא לובש נרטבים.

"תודה לך בשביל זה," הוא מצביע על הכתם הרטוב.
אני צוחקת בעצבנות. "מה ציפית? נכנסת לי לאמבטיה. כפי שידוע לי... באמבטיות יש מים!"
"אוקיי, תרגעי! ממה את כל כך לחוצה?"
הפעם אני מגלגלת את עיניי. "כי אולי הפרעת לי לרגע השקט שלי? בשביל הרוגע הנפשי שלי?"
"הרוגע הנפשי שלך?" הוא מטה את ראשו אחורה מעט וצוחק. "אני מצטער באמת."
"כדאי לך." אני מסננת בין שיניים חשוקות.
אני לא מאמינה שהוא עדיין עומד כאן ומנהל איתי שיחת חולין כאילו אני יושבת על הספה בסלון. הוא נשאר נטוע במקומו, משלב ידיים בעיקשות על בית החזה המוצק שלו.
הוא לא רוצה ללכת? אין בעיה. למרות הכעס שלי על כך שהוא לגמרי החריב את השקט שלי ואת כל האווירה הנעימה שהייתי שרויה בה עד עכשיו, ועל כך שהוא בטח זיין את ורוניקה למרות הכל, אני מחליטה לעשות מעשה.
כמו שהוא אמר, אין כאן שום דבר שהוא אף פעם לא ראה.
אז באומץ של רגע וזריקת בטחון מעוררת מעצם מבטו התשוקתי על גופי המכוסה בועות, אני מתרוממת מן המים החמים כשכל גופי פוגע בקור של חדר האמבטיה. הפטמות שלי מזדקרות מעצם הקור שפוגע בגופי.
בראיין, כשגופו עדיין נוקשה מעצם עמידתו שלוב ידיים, פוער עיניים כחולות ומעביר אותן בצמא על גופי.
הא! החלטת להיות עם ורוניקה, קבל את זה. אני צועדת החוצה מהאמבטיה שעל פני חיוך מנצח, וכשגופי חשוף לגמרי ועירום מול עיניו הבוחנות של בראיין אני מתהלכת לי לכיוונו.
הוא שואף אוויר בחדות בין שיניו כשאני מתקופפת מעט אליו, שדיי החשופים כמעט נוגעים בחולצתו הלבנה ואני מושיטה יד אל מאחורי גבו.
אני חוטפת במהירות את המגבת שהייתה תלויה על הוו הכסוף, פותחת אותה ומכסה את גופי העירום מעיניו הצמאות של בראיין.
הכל מים. הרצפה, מים שגלשו מהאמבטיה כשיצאתי ממנה, אפילו על האסלה יש טיפות גדולות.
אך זה לא מעניין אותי. מספיק היה מבט אחד בפניו ההמומות של בראיין בשביל להבין שטלטלתי אותו במעשי עד שד עצמותיו.
הצד האפל, התשוקתי והסקסי שלי פורץ החוצה, ועכשיו הוא עומד על רגליו ומוחא לי כפיים בקולות תרועה.
מבפנים, אני מרגישה כאילו כבשתי הרגע את נפוליאון.
מבחוץ? אני אדישה, מבטי שורף את מבטו של בראיין במבט אפור-ירוק וחיוך קטנטן אך שטני מבצבץ בזוויות פי.
"את לא אמיתית," קולו של בראיין הוא התנשפות בהולה בהפתעה, והאני הפנימי שלי עושה עוד שמינייה באוויר.
"את האמת, אני חושבת שאני אמיתית בהחלט," אני מעבירה את ידי הימנית על פני ושערי, להראות שאני לגמרי מוחשית.
הוא מגלגל עיניים, ואילו אני מתחילה להתקדם אל עבר חדר השינה שלי.
כשאני נמלטת לבפנים, אני סוגרת מאחורי את הדלת בשביל לקלוע את בראיין בחוץ.
אך אני לא לוקחת בחשבון את זה שלבראיין יש אינסטינקטים יחסית מעולים והוא תוקע את כף הרגל שלו בין הדלת למשקוף.
"פאק," אני מסננת קללה שהוא לא שומע. הוא דוחף עם ידיו את הדלת לרווחה כך שהתוכנית שלי לגמרי נכשלת.
אני פולטת נשימה עצבנית שמלווה ב"אוך," קטנטן, ובראיין מרים גבה מושלמת אחת מעלה.
אני מנידה בראשי לשלילה ונכנסת לחדר כשהוא בעקבותי.
ממזר.
"אני צריכה להתלבש." קולי יבש, חסר צבע. אני פותחת את דלת ארון הבגדים שלי אך זאתי נשמטת מידי ונטרקת חזרה למקומה.
"מה-"
"למה את כל כך כועסת עלי?!" בראיין קוטע אותי.
אני מקמטת את מצחי. "מי אמר שאני כועסת?"
"נו באמת," הוא נוחר, "כל הדיבור הזה וה...פיתוי הזה שאת עושה לי, מה שזה לא יהיה. בגלל מה זה?"
אני אפילו לא מסתובבת אליו. פני עדיין מכוונות לארון כשאני אומרת לו "אני מפתה אותך?"
הוא מסובב אותי באחת וסתכל לעיני. "מה את חושבת?" הוא מצביע לבליטה שעל מכנסיו.
אני בולעת רוק בכבדות ומרימה את מבטי מהבליטה. "מצטערת. אני לא מחליטה מה יהיו התגובות הגופניות שלך למעשים שלי."
"עשית את זה בכוונה," קולו קובע, אך אני מזהה בו מידה של הפתעה, כאילו רק עכשיו הבין זאת.
"מה אתה אומר," אני מגחכת ומסתובבת חזרה לכיוון הארון. "אמרו לך שאתה חכם פעם?"
הוא מצחקק בצבנות. "אמרו."
"אתה מוכן לצאת? אני צריכה להתלבש." אני ממלמלת בפיזור נפש, פותחת את הארון ומתכוונת להוציא מכנס וחולצה נוחים.
אך בראיין מושך בידי ומסובב אותי לכיוונו, מצמיד את גופי המכוסה מגבת לגופו. "לא לפני שתגידי לי למה לעזאזל את כועסת עלי כל כך ולמה נעלמת לי בכל השבוע הזה."
"אני חושבת שאתה יודע." קולי עדיין יבש כשאני מדברת איתו. איך הוא יכול לבוא אלי הביתה ולהיות כל כך חוצפן? הוא יודע מה הוא עשה, הוא עשה את ורוניקה. ואני לא מוכנה לשתוק על זה, לעזאזל. זה פוגע לא רק ברגשות שלי אלא גם בכבוד שלי.
"אני מנסה להזכר, באמת. אני לא מצליח."
איך אפשר לשכוח את זה שזיינת מישהי? אני עוד אשתגע.
"תפסיק עם המשחקים," אני מנסה להתעלם מקרבתי המסוכנת אל גופו. "אני לא בנויה לדבר הזה."
"לא בנויה למה?" קולו כמעט לחישה.
"לכל זה," אני מחווה עם היד ביני לבינו, ואז על החדר כולו. "אני לא טובה במשחקים. אני אולי שחקנית אבל לא במערכת יחסים."
בראיין מקרב את גבותיו אחת לשניה. "משחק?"
אוקיי, אז או שהוא ממש מבולבל או שהוא עושה את עצמו. מי כמוני יודעת כמה גם הוא יודע לשחק, מיסטר מלך מגמת תיאטרון.
אני מנסה להשתחרר מידיו, מתפתלת בין זרועותיו האיתנות ומנסה לחמוק החוצה.
אך זה כמו בוץ טובעני, ככל שאתה מנסה להיאבק ככה אתה נקבר עמוק יותר בבוץ.
והבוץ שלי הוא חתיכת בוץ. בראיין, במקום לשחרר אותי מידיו הוא רק מחזק את האחיזה, הולך איתי לכיוון המיטה כשאני מוחזקת קלואה בין ידיו כמו ילדה בת ארבע ואז מפיל אותי בחוזקה שיכולה לתדלק אותי מינית אם היינו בזמן וברגע הנכון.
עכשיו, למרות שאני במגבת בלבד ולחוצה תחת גופו של בראיין למזרן, אני כועסת מידיי. לא יכולה להתעלם מהמשיכה המינית ומהזרם בין יריכיי, כמובן, אבל מדכאת את זה עד כמה שאני יכולה. ואני לא יכולה לחשוב על התנוחה הזאת שאנחנו עכשיו נמצאים בה בידיעה שלפני שבוע זאת הייתה ורוניקה כאן מתחתיו.
"תקום ממני." קולי נוקשה.
"לעזאזל, מה הבעיה?!" הוא צועק.
"שכבת עם ורוניקה! זאת הבעיה! תקום ממני, עכשיו!" אני צורחת.
בראיין נרתע אחורה כאילו הרבצתי לו פיזית. "מה?"
"אל תשחק אותה תמים," אני זעה תחתיו, אך במהרה מבינה שזאת טעות. גופו נלחץ לגופי והפקעת שבבטני התחתונה נקשרת חזק יותר ממה שאני מנסה להכחיש.
"בראיין," קולי מסוכן.
"ממ?" הוא מהמהם בקול נמוך מתשוקה.
"תפסיק, אני רצינית. אני לא הולכת לשכב איתך."
הוא מצחקק. "אני חושב שזה בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו."
"ציניות לא עובדת עלי כרגע," עיני מתעננות. "תקום."
הוא נאנח וקם ממני.
אני מסדרת את המגבת ונעמדת, מפנה לו עורף. "תצא. אני צריכה להתלבש."
"אמילי, בבקשה. זה לא נכון."
"אתה לא יכול לעבוד עליי."
"אני נשבע לך," הוא נושם עמוק לרגע. "שזה לא נכון."
הוא באמת לא יצליח לעבוד עליי. שום דבר מזה לא יעבוד עלי. זה בברור קרה. המבט בעיניה כשהיא התסכלה עליו, התשוקה בעיניו בשביל ורוניקה כשהוא החזיק לה את היד והסתכל עליי מופתע.
שום דבר ממה שהוא יגיד לא יצליח לשנות את העובדה שהוא לגמרי שכב איתה באותו הערב. הכל הראה שכן, שפת הגוף שלה, החיוך שלו, העיניים הבוערות, העמידה המסוגננת שלו שאני מכירה כל כך טוב שמצביעה על טרטוריה מוחלטת לגבי האישה שהוא מחזיק בין זרועותיו.
וזה לא היה מופנה אלי, זה היה מופנה אל ורוניקה.
ואני לא רוצה לתת לזה לקרות. רק מלהזכר ברגע הזה של שניהם צוחקים ומחזיקים ידיים, ואז על השעה שלי בוכה בשירותים מספיקים בשביל להעלות גוש חדש וחונק בגרוני.
"אני לא מאמינה לך." קולי חנוק בקושי. אני רוצה שילך, רומה שילך ושאני לא אראה אותו יותר. כל הדברים שהוא עשה בשבילי הם כאין וכאפס לאחר המקרה.
"אמילי-"
"תלך!" אני צועקת, מנסה שהדמעות יהיו עוד בעיני, שלא אתן להן ליפול ואגרום לו לנצח.
"אמילי, אני לא שכבתי איתה!" הוא מסובב אותי לכיוונו ודוחף אותי עם גבי אל הארון.
שיפסיק עם כל מחוות הסקס האגריסיביות האלה. הוא לא יצליח להדליק אותי עכשיו.
"אני לא, אני נשבע," הוא לוחש אל שפתיי.
אני מנידה בראשי לשלילה. אם זה היה אדם אחר, גבר אחר, הייתי מאמינה. אני בספק אם אוכל להאמין לו עכשיו... או תמיד.
זה מראה רק דבר אחד.
בחיים לא נוכל להיות יחד.
הפגיעה שלו בי שנים קודמות יותר מותירה אותי כולי מכה ופציעה וחבורה טרייה שלא מותירה מקום לבלבול.
מערכת יחסים אמורה להיות מבוססת על אמון והוקרה, ולנו אין את זה. לא יהיה לנו את זה אף פעם.
זה פוגע בי כמו רכבת שדוהרת ופוגעת בגופי במהירות של 180 קמ"ש.
"אני מצטערת." אני מנסה לא להתייפח.
בראיין צועד אחורה ומתרחק ממני, נעמד מולי במבט נוקשה וגבות מכווצות.
"אני אוכיח לך, אמילי," עיניו הכחולות מתעננות ומאפילות. "שזה לא קרה. אני אוכיח לך. עד אז..." הוא מתקרב, נישק אותי נשיקה עדינה ומתוקה במצח שמבלבלת אותי, נשיקה שלא ציפיתי לה אז לא יכולתי להתגונן מפניה, ואז הוא צועד החוצה מהחדר שלי וטורק אחריו את הדלת בחוזקה.
ואז, אני נשארת רק אני והכאב שלי, עם הדמיון המפותח שלי שמראה לי תמונה של בראיין וורוניקה צוחקים באמצע שהוא גורם לה לצעוק את השם שלו, ודמעות שכבר אני לא מצליחה להחזיק.
איבדתי אותו.