Great Danger

פרק 25

12 לאוקטובר 2015

אני יושבת בחדר שלי ותוקעת את הראש בקיר - שוב ושוב ושוב.
אני יודעת שהמעשה הזה מטופש, כמעט כמוני, אבל אני לא נמנעת מלעשות אותו והלב שלי מפמפם במהירות, ואני פקעת עצבים רצינית.
עברו שלושה שבועות מאז היום ההוא במועדון, והתקרית ההיא עם סם ובראיין לא מפסיקה לנקר בראשי ומשגעת אותי.
מאז - לא ראיתי את בראיין או שמעתי ממנו. שזה דבר טוב, מצד אחד, אם נתחשב בעובדה שעכשיו אני יוצאת רשמית עם סם.
כן, כן, ממה ששמעתם. אני יוצאת עם סם כבר שבועיים וקצת, ואני מאוד מקווה שזה יחזיק מעמד.
תיאורטית, אנחנו יחד. לא תיאורטית... הוא מבריז לי בכל פעם שמתחשק לו.
אז בטח אתם שואלים את עצמכם למה אני דופקת כרגע את הראש בקיר. יש לזה שתי סיבות. הראשונה - אחרי שעות של אירגונים, איפור, שיער, והצקות טורדניות בלתי-נפסקות מצד אריאל, שממש דואגת שהכל יהיה מושלם, אני מתוקתקת ומוכנה לדייט הרשמי שאליו סם הזמין אותי.
הסיבה השניה שבגללה אני כל-כך מדוכדכת כרגע היא שסם הבריז לי.
זאת אומרת, לא הבריז לי בכל מובן המילה, אלא רק מאחר קצת.
בשעה וחצי.
מאחר קצת.
אני מסיימת לדפוק את ראש בקיר, הפעם אכן בכל מובן המילה, ומתיישבת בזהירות על מיטתי. אם הוא לא מגיע עוד עשר דקות, האיחור עובר לשעה וארבעים דקות, כך שאני מקווה בשבילו שהוא בדרך אליי במהירות המדהימה הזאת של ג'יפ האאודי שלו.
השעה תשע וחצי ואני ממצמצת בעיניי קלות ומנסה לא להרדם. בדיוק כשאני יורדת למטה במדרגות בזהירות על עקבי הסטילטו שלי, אני שומעת דפיקה בדלת.
אני מתנשפת בהקלה וממש גוררת את עצמי לכיוון הדלת, שם סם עומד עם זר פרחי וורדים אדומים מדהימים שתואמים במקרה לגוון הליפסטיק שלי ולשמלה שלי.
אני מחייכת באגביות. "היי."
"היי," סם מושך אותי לזרועותיו ומחבק אותי קלות. ריח מי הקולון שלו, יחד עם ריח המנטה שנודף ממנו והבושם המדהים שלו, גורם לי לבלוע רוק.
ואני עצבנית מאין כמותי.
באיזו זכות?
באיזו זכות הוא מרשה לעצמו לאחר לי ככה? לגרום לי לשבת ולחכות לו כמו מסכנה? מה הוא חושב שהוא?
אני נהיית אדומה רק מהמחשבה שמעלה לי את העצבים עד מעל האוזניים.
"התגעגעתי אלייך," סם ממלמל באוזני ומרחיק את פני ממנו, סוקר אותם.
אני לא מחזירה לו באותו המטבע, להפך.
"מה לעזאזל, סם?!" קולי לא עולה על לחישה. ברור שתתגעגע אלי, אם לא היית מאחר כל פעם לא היית מתגעגע, גבר יפה-מושך-מושלם-מטומטם-שאין-כמותו.
״אני ממש מצטער. היו לי כמה דברים של הרגע האחרון, והטלפון שלי מת. לא ידעתי שזה יקח כל כך הרבה זמן.״
אני מגלגלת עיניים בעצבנות. ״זה ממש לא תירוץ. אני חיכיתי לך יותר משעה.״
״אני יודע, בייבי, אני מצטער. אני יכול לפחות לפצות אותך בארוחה מדהימה שתכננתי כבר הרבה זמן?״ סם מחייך בזהירות, מנתק ממני את מגעו ומושיט לי את זר הפרחים שהוא מחזיק ביד שבה הוא לא מחבק אותי. אני מבולבלת, ממלמלת מילות תודה ומביאה אגרטל עם מים, ששם זר הוורדים היפה הזה ישב ויחכה לבואי מן הדייט מורט העצבים הזה.
אך זה לא מספק את סם, הוא לוקח ורד אחד יפהפה והוא שובר את גבעול הוורד בעדינות, מניח את הגבעול בצד ומחדיר את הוורד בין האוזן לשיער שלי. "עכשיו הכל מושלם."
אני עוד עצבנית, אבל אני לא רוצה להרוס לנו את התוכניות. אנחנו צועדים מחוץ לביתי לאחר שאני נועלת את דלת הכניסה.
אני לא יודעת לאן אנחנו נוסעים כרגע, אבל אני כן יודעת שזאת מסעדה, ושהיא מאוד יוקרתית. לכן לבשתי את השמלה היפהפייה שיש לי בארון, בצבע אדום בוהק שמגיעה לי עד מתחת לברכיים, עם שסע מצד ימין של הרגל השמאלית, ומחשוף שמשאיר טעם של עוד בצורת לב. בשילוב עם האודם, הוורד, והעניבה האדומה של סם, אנחנו ממש מושלמים יחד. תיאמנו מבלי לדעת. מחשבה זאת ממלאת חום בקרבי ואני נושמת עמוק בשביל להרגיע את הפרפור העדין שנמצא אי שם בין רגליי.
היחסים שלי עם סם כל כך שונים מהיחסים שהיו לי עם בראיין. היחסים עם סם בטוחים, רגועים, יציבים. בעוד היחסים שהיו לי עם בראיין היו סוערים, מלחיצים, חסרי כל מנוחה. זה עייף אותי לגמרי, מה שגרם לי להבין שמה שאני באמת זקוקה לו עכשיו זה לא יחסים סוערים עם אדם סוער כשלעצמו, אלא יחסים בטוחים ורגועים עם אדם רגוע כשלעצמו.
אנחנו מגיעים אל מחוץ למסעדה מפוארת וגדולה מאוד, שאת שמה אני לא מזהה מכיוון שכתובה באיטלקית, כך נראה לי.
סם שקט, יתר על המידה, וזה גורם לי לתהות מה קרה לו, והאם זו הסיבה שאני לא מודעת אליה שבגללה הוא איחר.
לפני שאנחנו נכנסים אני אוזרת אומץ ושואלת, "הכל בסדר?"
סם, שנראה מופתע ומעט מבולבל מהנהן בראשו. "בטח. למה שלא יהיה?"
"אני לא יודעת," אני ממצמצת קלות בריסיי המאופרים בקלילות. "אתה שקט."
סם מצחקק חרש. "הכל בסדר, אמילי. באמת."
אני בולעת את הפתיון בשקט ומניחה לעצמי להרגע ולחשוב שהכל באמת בסדר.
אנחנו מתיישבים בשולחן שמור לשניים, בצד שמאל המרוחק של המסעדה המפוארת שמעוצבת בסגנון ויקטוריאני, ומחייכים בתודה למארחת הנחמדה.
המסעדה יחסית מלאה, אבל המקום שקיבלנו הוא שקט ויחסית אינטימי. זה נעים.
לאחר שאנחנו בוחרים מה לאכול, וסם טועם את היין, מאשר אותו, ומזמין בקבוק שלם ממנו, אנחנו מפטפטים קצת על הא ועל דא.
"אז תגידי רגע, אמיל-" הקול של סם נקטע על ידי בלונדינית גבוהה ומהממת, עם חמוקיים מודגשים ורגליים שלא יודעות סוף, ואני מסתכלת עליה ומתמלאת תחושה לא טובה.
"סם? סם ליאופולד? אני לא מאמינה." בקול שלה יש מבטא בריטי הקל שבקלים, אך אני מזהה אותו מיד.
סם ממצמץ בהפתעה ושפתיו נפשקות קלות. "היילי? מה את עושה כאן?" הקול של סם גבוהה בכמה אוקטבות ממה שבדרך כלל, ותחושת הבטן שלי שמבשרת רעות מתחזקת.
"אני כאן עם-" הפעם היא זאת שנקטעת על ידי גבר גבוהה ממנה במקצת, עם שיער שחור פחם. "איתי."
הקול מוכר לי, מטלטל אותי עד עמקי נשמתי, ואני מעבירה את מבטי השוטה אל פניו היפהפיות של בראיין.
"בר-בראיין, היי." קולי חורק, ואני מכחכחת בגרוני על מנת לטהר אותו קצת.
"שלום," הוא אומר באגביות, כמעט ללא רגש, והתגובה שלו פוגעת בי כמו אגרוף בבטן.
"אז... מה אתם עושים כאן?"
אני מעבירה את מבטי הכמעט מבוהל אל סם, שעיניו קודחות חורים בהיילי ארוכת הרגליים הזאת. הוא אפילו לא שם לב אליי. אני בולעת רוק בכבדות והיילי עונה לי, עם הקול החלקלק שלה. "באתי לכאן עם בראיין. זאת המסעדה האהובה על אבא שלי, והוא המליץ לנו להגיע הנה."
עינייה הכחולות יורקות אש לכיוון של סם, וכשהיא עונה לי היא מסתכלת עליו, לא עליי. אבא שלה...?
אני מרגישה מיותרת, ולא יכולה לסבול את הידיעה שבראיין יוצא עם מישהי אחרת למרות שאני עושה כרגע את אותו הדבר, אז אני מתנצלת וקמה במהירות לשירותים מבלי שאף אחד מן השלושה יצליח לעצור אותי.
לאחר זמן מה שאני בוהה בעצמי במראה ומנסה להסדיר את נשמתי, היילי נכנסת בעקבותי.
ועכשיו אני מצטערת שבכלל נגשתי לכאן לבד כי השארתי מאחור שני זכרי אלפא שרבים על המקום הראשי בלהקה.
אני עדיין נשענת על הכיור בשתי ידיי, מסתכלת על עיניי הירוקות דרך המראה, והיילי מוציאה אודם ורדרד מהתיק.
"אז את אמילי?" היא אומרת כבדרך-אגב, כאילו זה ברור כשמש, ואני מהנהנת בראשי וממלמלת 'כן' קטנטן.
"מובן מאליו," המבטא שלה מחליק את המילים והיא בולעת חלק מהן מבלי משים, מה שגורם לשפה שלה להשמע סקסית לאוזני הבנים, ולאוזני הלבנות... נו, טוב, זה גורם לנו כנראה לרצות לחנוק אותה. היא מורחת את הליפסטיק על שפתייה, מפמפמת אותן קלות ומחזירה את הליפסטיק חזרה לתיק.
"איך את יודעת מי אני?" אני שואלת ומנסה להרחיק מראשי את המחשבה שהיא הדייט של בראיין, וכנראה גם תהיה יותר מזה כשהוא יגיע איתה הביתה והם בטח יעשו את זה על הספה או משהו. ואני מנסה לדכא בכל כוחי את החלק הזה במוח שלי שרוצה לפרוץ החוצה ולהגיד "תלכי מכאן, פרוצה! בראיין שלי ואת בחיים לא תקבלי אותו, קיבינימאט."
אבל החלק הנורמלי של המוח שלי מתגבר על הרצון הזה ואני מחייכת במתיקות כשהשאלה עוזבת את שפתיי.
"הו, זה החלק הכי טוב של הסיפור," החיוך של היילי חלקלק כמו השפה שלה, כמעט מגורגר. היא מציצה לרגע בשעונה שתלוי על מפרק יד שמאל, שכנראה שייך לחברת קלווין קליין, ואז היא מעקמת את האף הכפתורי שלה ומחייכת אלי שוב. "אופס. אין לי זמן, אבל בכלל. אשמח לפטפט מאוחר יותר." ואז היא נמלטת מהמקום.
מה....
מה זה היה כאן הרגע?
לאחר עוד שתי דקות של בהייה ממושכת בעצמי ונזיפה על כמה אידיוטית חסרת תקנה אני, אני נושמת עמוק ויוצאת החוצה אל המסעדה הומת האנשים. אין שום זכר לבראיין ולהיילי, וגופי נרגע במקצת.
אני מתיישבת חזרה במקום שלי, המומה בכדי לדבר.
"זה היה... מלהיב."
אני מחייכת בעקבות בחירת המילים של סם. לא נתעסק בזה היום, וכנראה שגם לא מחר, ולא מחרתיים, ואני גם בטח אתעלם מהעובדה שסם היה כל כך מעוניין בהיילי ובכל צעד שעשתה, שזה גרם לי להגיע לתובנה אחת. לא סם וכנראה שגם לא בראיין, מעוניינים בי יותר. אני לוגמת לגימה רצינית ועמוקה מהיין הטעים והמשובח הזה, ואז מעיפה מראשי כל זכר לבראיין ולהיילי.
קולי מתוק עד בחילה כשאני שואלת, "אז, איפה היינו?"