Great Danger

פרק 30

28 לאוקטובר 2015

אני זורקת את הכדור על הקיר כבר בפעם השלושים לאותו הערב.
לשם. לכאן. לשם. אליי. לקיר ובחזרה.
מצחיק איך זה דימוי מושלם לאופן בו חיי מתנהלים. זה קצת מצחיק, כשחושבים על זה ככה.
את האמת, עליות ומורדות זה משהו שיש לכולם בחיים. אני שואלת את עצמי מתי יגיע הרגע שהחיים שלי יפסיקו להיות כאלה מתישים ואני אצליח לשכב רגע ולנוח מרכבת ההרים הזאת.
שבוע שעבר היה השבוע המדהים ביותר שעבר עליי מזה יובלות.
נפגשתי עם סם.
כן, אני יודעת שזה מפתיע. הרבה עבר עליי עד שהוא הסכים להגיע.
התחננתי רבות. אם להיות כנה, לא ציפיתי בכלל שהוא ירצה לראות את הפרצוף שלי אחרי כל מה שקרה. אחרי שבגדתי בו עם בראיין.
אני חושבת שאף אחד לא באמת הבין שבראיין זה הנקודה העיוורת שלי. כשזה מגיע אליו, ההגיון הבריא שלי נעלם.
אני לא בטוחה שזה באמת טוב לי, האופן שבו אני מאוהבת בו.
אבל לצערי זה קרה, לא שלטתי בעצמי ועשיתי את הדבר שהבטחתי לעצמי בחיים לא לעשות.
זה נוגד את הערכים שלי, את מי שאני, את מה שאני יודעת שנכון ולא נכון.
אני כמעט בטוחה שמה שהעיר אותי היה הסקס עם בראיין בשבוע שעבר, שהוא הפתיע אותי בפתאומיות ובעל אותי על ספה.
אחרי שהוא ניקה אותי, התלבש, הסתכל עליי בעיניים הגדולות היותר-מדי-כחולות שלו ונראה יותר מבוהל ומבועת מאשר שמח, הוא הניד את ראשו לשלילה, מלמל סליחה קלוש והסתלק.
ולראשונה מזה שנים הרגשתי מה זה לא להיות אהובה שוב.
כשהוא הלך לדרכו התפרקתי. זה היה הרגע בו הבנתי שיש סיכוי שהייתי בשבילו סקס מזדמן ותו לא. הרי הוא היה אמור להיות מאושר מכך... לא? חשבתי שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר.
לי נמאס קצת להיות מטומטמת. אני לא רוצה להמשיך לקנות את הבולשיט חסר המעצורים שלו.
הוא אמר לי שהוא מפחד. אולי, אולי הוא מפחד. אבל הוא כל כך מפחד, שהוא מונע מעצמו להיות איתי. אז בסדר, שיבושם לו.
קשה לי להיות בלעדיו כשאני יודעת שהרגש הוא הדדי.
נמאס לי להיות זאת שאמורה להיות אמיצה, תומכת ומבינה, מבליגה.
למה לי להבליג? האדם הסתלק לו בשנייה שהוא גמר, במלוא מובן המילה, אז הוא לא יכול לצפות ממני להשאר זמינה לנצח.
זאת הסיבה, כמובן, שהתעוררתי.
הייתה לי הרגשה שסם לא היה קם ומסתלק לו. אני עשיתי את זה.
וזה לא הגיע לו.
אז יצרתי איתו קשר. ולא, זה היה מאוד לא מתוכנן.

יצאתי מהבית שלי בקפיצת מדרגות שסיכנה לא רק אותי, אלא גם את הולכי הרגל המסכנים שלא פגעו באדם.
אחרי חצי קללה מאדם שכמעט נתקלתי בו וצחקוק מלווה ב׳מצטערת׳ מהצד שלי, נשמתי עמוק והבטתי קדימה אל הדרך.
אני חייבת לעשות את זה. אני חייבת איכשהו לתקן את המצב הנוראי שנקלעתי אליו.
לסם לא הגיע לגלות את זה בצורה שהוא גילה את זה.
בעצם, לסם לא הגיע שאני אעשה לו את זה בכלל.
אכולת חרטה ועם הרצון להתפייס התחלתי לצעוד לעבר המקום בו קבענו להפגש.
זה היה פארק שקט, ירוק מאוד ומלא צמחייה, בצד השני של הרחוב הנושק לרחוב שלי.
זה היווה הקלה מסויימת, להפגש איתו במקום ניטרלי וחסר זכרונות.
עוד יתרון, זה שזה היה מספיק קרוב לשנינו.
בלב הולם וידיים רועדות צעדתי את הקילומטר הזה לכיוון הפארק.
הראש שלי היה מפוצץ במחשבות.
מה אני אגיד? איך אני אגיד את זה? הוא יקום וילך? הוא יסלח לי בכלל? יקבל את ההסבר?
בגדול, פחדתי.
פחדתי שהוא לא יקבל את מה שאני מנסה להעביר, או שהוא לא יבין את הדרך. או שניהם.
פחדתי לאבד אותו. אלוהים, זה הפחיד אותי עד מוות.
לא רציתי לאבד אותו בדיוק באותה המידה שלא רציתי לאבד את בראיין.
או אותי.
וגם אם הוא באמת המשיך הלאה עם היילי. סצנת המסעדה לא עזבה לי את הראש אפילו לא יום אחד, ואני שואלת את עצמי אם זה הגיוני.
זה הגיוני שאני מאוהבת כל כך באדם אחד, ובו בעת אני מרגישה רגשות מטורפים לאדם אחר?
כי זה שונה. הרגשות, אני מתכוונת.
עם בראיין? זאת חתיכת רכבת הרים. זה מבלבל אותך ומשגע אותך ומסנוור עד שאת כבר לא מסוגלת לעמוד על הרגליים אחרי הנסיעה הזאת.
ועם סם? עם סם זה ארצי, זה בטוח. זה שקט, זה אחר.
כל אחד מהם הוא כל כך שונה, איך אני אמורה לדעת? מה אמור להראות לי מה אני צריכה או רוצה?
אחרי שפניתי את הפנייה החדה לרחוב הקרוב, וחציתי את הכביש לכיוון הפארק, הטלפון שלי צלצל.
במבט מהיר בצג ראיתי שזה מספר לא מזוהה.
צמרמורת קרה חלפה בגבי, אבל התעלמתי ממנה. כמו גם מהשיחה הלא צפוייה.
אני אתעסק עם זה אחר כך, משום שאיני יודעת מי מתקשר.
כשהגעתי לפארק חיפשתי את סם בעיניי. לא מצאתי אותו למשך כמה שניות, ועלתה בי המחשבה המכוערת שאולי הוא הבריז לי.
אלא שעד במהרה הבנתי שהוא לא. והוא גם לא היה עושה לי את זה.
על ספסל נידח הרחק מהרעש ישב לו אדם שגרמתי לו סבל מבלי לחשוב פעמיים.
הלב שלי גאה בחזי ואימצתי את עצמי לנשום נשימות עמוקות ומרגיעות. סם ישב עם הגב אליי וראשו היה מורכן.
צעדתי לכיוונו בזהירות, כאילו כל צעד שאני עושה עלול היה לגרום לו לברוח.
מששמע אותי מתקרבת, הוא סובב את ראשו לכיווני ובעיניו הייתה הקלה מעורבת ברגש חסר שם.
הפה התייבש לי, וכך גם כל המילים שבמוחי שלפתע התנדפו להן.
לא היה לי מושג מאיפה להתחיל.
ניסיתי להיות ידידותית. ״היי,״ מלמלתי בקול צרוד, ואז השתעלתי קצת בשביל לנקות את הגרון. ״מה נשמע?״
הוא הסתכל עליי באופן קצת הזוי, כאילו הוא לא יודע איך לאכול אותי. ״היי?״ הוא שאל בקול חלש, כאילו אם ידבר חזק יותר חלונות יתנפצו.
״הממ...״ ליעלעתי, מנסה ליצור משפט שלם נורמלי מספיק. ״אני יכולה לשבת?״ הצבעתי בזהירות על המקום הריק בספסל לצידו.
הוא הנהן במהירות ואז זז קצת הצידה, פינה לי מקום להתיישב.
לא שמתי לב שאני רועדת עד הרגע שהוא לא העיר לי על זה.
״תרגעי, אמילי. אני לא הולך לדרוס אותך. בכל אופן, לא כמו שאת דרסת אותי.״
התכווצתי במקומי ועיוותי פנים. ״אני לא הולכת לדרוס אותך שוב. אף פעם. לא היום, או מחר, או...״ קולי גווע מששקעתי בעיניו המהפנטות.
לעזאזל, אני לא יודעת מה לעשות.
״או...״ הוא דירבן אותי, מסתכל עמוק אל תוך עיניי.
הייתה לי ההרגשה שהוא מנסה להעביר לי מסר סמוי ללא מילים, אבל לא הבנתי למה. הרגשתי כאילו מה שהוא אומר זאת מעטפת לכעס שלו, אבל עמוק בפנים יש הרבה יותר מרק כעס.
וזה בלבל אותי לגמרי.
״סם,״ אמרתי חסרת נשימה, ״אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אוקיי?״
משלא ענה, המשכתי. המילים זרמו ממני בקצב מטורף בשנייה שהרשתי לעצמי להפתח.
״אם להיות כנה, בחיים לא דמיינתי לעצמי שאני אעשה דבר כזה. זאת לא אני. לא הספקת להכיר אותי מספיק זמן, אני יודעת, אבל אני יכולה להבטיח לך שזאת לא מי שאני. בחיים לא הייתי פוגעת ככה באדם חשוב לי כמוך-״ הוא קטע אותי בגיחוך ואמר, ״אבל פגעת. את מצפה ממני להאמין להבטחות שאת אומרת לי כרגע?״
זה פגע לי הישר בבטן והוציא ממני את כל האוויר. ידעתי, ידעתי שאיבדתי אותו.
״לא,״ מלמלתי בקול קלוש. ״אני רק רוצה שתאמין לי שאני באמת, מכל הלב, בכל מאודי, מצטערת. מצטערת שגררתי אותך לכל זה מלכתחילה.״
עכשיו הוא התעצבן. ״לא,״ הוא הניד בראשו לשלילה במהירות והמשיך, ״את רצית לגרור אותי לזה מלכתחילה, אחרת זה לא היה מתחיל! את היית זאת שהלכה מאחורי הגב שלי ושכבה עם מישהו אחר! זה לא הייתי אני, ולא הייתי עושה לך דבר כזה בחיים. איך את יכולה לצפות ממני להאמין לשיט שיוצא לך מהפה? את רצית את זה בדיוק כמוני, ובשנייה שאבד לך הריגוש הלכת למיסטר זיין חכמולוג שיודע מה יש לו בידיים ואף פעם לא העריך את זה מספיק. וזה? זה מה שפגע בי.״
הוא התנשף ושפשף את שתי ידיו בפניו הרכות. ״אני לא יודע מה עוד להגיד לך.״
גם אני הייתי חסרת מילים, משום שהוא צודק. אין מילה שהוא אמר שלא הסכמתי איתה.
נתתי לפחדים שלי לפרוץ החוצה. ״אז זהו? זה נגמר? כי אני לא רוצה שזה יגמר. אני לא רוצה לאבד אותך, גם אם זה יהיה כרוך בלהוכיח לך מחדש שאני לא כזאת. אני רוצה להראות לך שאני שווה לאמון כמו שאני יודעת שאני שווה. עשיתי טעות, אני מודה בה. אני מבקשת סליחה. את הסליחה שלי אתה מוכן לקבל?״
שקט עמד באוויר. במשך עשר שניות לכל הפחות היה שקט כל כך רועם, שנשבעתי שאם הוא לא יתחיל לדבר בשניות הקרובות אני אשבר.
ואז הוא פתח את הפה ואמר, ״אני לא יודע. מה שאני יודע זה שראית אותי ואת היילי במסעדה לפני כמה ימים. אמילי, אני לא חייב לך הסברים אבל אני חושב שאת זה מגיע לך לדעת. את היילי בחיים לא רציתי, ואני לא מעוניין בה. אני חושב שאת יודעת במי אני מעוניין, אבל הבעיה העיקרית היא שהאדם שאני מעוניין בו לא אמין מספיק.״
תקווה לבלבה לי במעמקי הנפש שלי. ״האדם הזה מסוגל להוכיח לך את עצמו ולעשות הכל כדי לזכות באמון שלך חזרה?״
העיניים היפהפיות שלו הסתכלו עליי וזלגו לחצי מבט אל פי, ואז עלו חזרה אל תוך עיניי כשהוא לחש, ״רק אם היא תראה שהיא ראוייה לאמון מחדש.״
חצי חיוך עצוב נמתח על שפתיי ועיניי נצצו מדמעות אצורות. ״היא ראוייה.״
הוא קלט את הקול החנוק מהגוש שלא סירב לעזוב ולחץ בעדינות ובעידוד את ברכי, שהייתה צמודה לשלו. הוא נשם עמוק שוב, ואמר לי בקול מדוד, ״אני מקווה שאני לא עושה טעות, ושהיא לא תאכזב אותי עוד פעם.״
והדמעות גאו ונשפכו על לחיי בהקלה מהולה בעצב נוראי. מגיע לו כלכך הרבה יותר. לא מגיע לי אדם כזה מדהים שאני מודעת לעניין שזה לא מובן מאליו שהוא מקבל את מה שאני אומרת לו כרגע. אדם אחר היה מסתלק ממזמן.
יפחה שלא הצלחתי לרסן נפלטה מפי וסכרתי את שפתיי עם ידי הימנית, כשהדמעות רק זולגות מהר יותר על לחיי. ״תודה,״ שיהקתי, וסם, שלא היה רגיל לראות אותי חסרת שליטה עצמית, פער את עיניו ומשך אותי לתוך זרועותיו. ״אמי...״ הוא כינה אותי בשם חיבה כל כך מתוק, מה שגרם לי לבכות אפילו יותר חזק.
״הייתי בטוחה שאיבדתי אותך,״ מלמלתי בחצי קול ומשכתי בזהירות באפי. ״אני מעריכה את ההקשבה. תודה,״ התנתקתי מהחיבוק שלו וניגבתי באצבעותיי את הדמעות הבוגדניות שלא חדלו מלזלוג על לחיי.
העיניים של סם בהקו מרגש ועל פניו היה רוך שעצר לי את הנשימה. אני עדיין לא ראוייה מספיק לרוך הזה שעל פרצופו היפה.
הוא החזיק לי בכתף בזהירות ביד אחת, והיד השנייה נחה לה על הברך שלי. ״פשוט אל תגרמי לי להצטער על הרגע הזה, בסדר?״ הוא נשמע לא בטוח, ואני הנהנתי במהירות, נחושה ביותר להראות לו מכאן והלאה שהוא לא הולך להצטער על שום הזדמנות שנייה. לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה.

במבט לאחור זה מרגיש כאילו זה היה לפני יובלות, למרות שעברו מאז אך ורק ימים ספורים.
סם ואני מדברים, כמובן שלא באותה התדירות והלהט כי אין מה להשוות, ואפשר כמעט ולטעום את זהירות הדרך שבה הוא מדבר איתי.
הוא מודאג שמא יפגע שוב.
כל מה שאמרתי לו היה אמת. הבטחתי לו ותוך כדי כך גם לעצמי שמכאן והלאה הכל גלוי. אני הכי כנה שאני יכולה להיות.
השאלה כמה זמן אני אוכל להחזיק עד שהאמון שלו בי יתחדש לגמרי. זה תהליך שיקח זמן, זה בטוח, אבל אני מקווה שבקרוב.
כי כרגע? אני פגועה בטירוף מבראיין, ומבחינתי המילים שלו די שוות לתחת. הוא לא הוכיח לי פעם אחת שהוא אוהב. סם לעומת זאת, הוכיח כמה אני חשובה לו רק מעצם זה שסלח לי.
עכשיו רק נותר לי לקוות שאני אפסיק לבלבל לעצמי את השכל, ואבחר נכון.
כי אני לא רוצה לפגוע בסם שוב. אף פעם.