Great Danger

פרק 23

22 לספטמבר 2015

אני בדיוק נשכבת על הספה הנעימה שלי כשאני מקבלת צלצול טלפון ממספר לא מזוהה. השעה 10 בלילה, אני אחרי שתי כוסות וחצי של יין שמצאתי באחד הארונות, ואריאל בדיוק עזבה את ביתי לפני דקות אחדות. ראשי מסוחרר ואני מצחקקת מעצמי ומסדרת ה'חברים' שמוקרנת ממסך הטלוויזיה.
כשאני עונה, קולי מעלעל וראשי כבד.
"הלו," אני כמעט מייללת, ומשמיטה את ראשי על כר הספה.
"שלום?" הקול שאיני מזהה רק קצת מהוסס, והוא מעביר בי רעד.
אני מתמתחת קלות על הספה וזוקרת גבות. "מי זה?"
אני שומעת צחוק. "תנחשי."
אוי, ממש אין לי כוח למשחקים האלה. אני שתויה ומשועממת ולא מצליחה להרדם. ואני גם לבד בבית. אני כל הזמן לבד. למה תמיד משאירים אותי לבד? השאלה הזאת מרקדת בראשי כבר ימים, מאז אותו היום שהייתי בראיון עבודה בחנות של לואי ויטון לפני כחמישה ימים.
לא התקשרו אליי מאז. סם האידיוט הזה, איך חשבתי בכלל שמה שהיה בנינו הייתה כימיה לא ממומשת? אם זה היה נכון, הוא היה יוצר איתי קשר ממזמן ונותן לי את המשרה בעבודה הצפונבונית הזאת.
אבל אולי זה טוב מצד אחר שהוא לא התקשר, כי כך הוא ישאר רחוק ממני והרצון שלי שהוא יהיה בתוכי יתמעט וישכח.
"אני מזהה לא מי זה." אני צוחקת מעצמי מהאופן שבו המשפט יצא לי, ומתקנת אותו. "אני מתכוונת, אני לא מזהה מי זה."
"אמילי?" הקול הלא מוכר אומר את שמי בדאגה. אני מגלגלת עיניים.
"כן, אני חושבת שזאת אני. בעצם, אני אמילי, אז הגעת למקום הנכון." האלכוהול זורם בעורקי ואני מסבכת את המשפטים.
טוב, אמילי, תתחילי להרגיע. את מדברת שטויות לאדם זר בפלאפון בשעה עשר בלילה, שבטח חושב שאת מטורללת על כל הראש.
"אז את מנחשת?" הקול החם חודר אל אוזניי ובטני מתמלאת פרפרים. אני צוחקת בהקלה. עכשיו אני בברור מזהה מי זה. סוף סוף הוא מחליט להתקשר אליי, ואני שיכורה? זה אירוני.
"בראיין," אני לוחשת את שמו הנעים. אני כל כך מתגעגעת אליו, שאני בטוחה שכשאני אראה אותו אלפי פרפרים יתפוצצו בבטני. "למה המספר שלך לא מזוהה?" אני שואלת בשיכרון חושים. אולי מחקתי אותו?
"מי זה בראיין?" הקול החם נשמע מופתע, ואני מצטמררת.
"מה זאת אומרת..." נופל לי האסימון. זה לא בראיין. הקול החם הזה שמעביר זרמים נעימים בבטני זהו אינו קולו של בראיין. ברור שהמספר לא מזוהה. כי אין לי את סם בפלאפון.
"סם," אני מתפכחת כמעט במאית השניה, מתרוממת לישיבה זקופה במהירות וחוטפת סחרחורת קלה. "היי."
"ה-היי," הוא ללא ספק מבולבל לחלוטין. אני מסטולה, מדברת עם סם ליאופולד האלוהי והרגע התוודיתי בפניו על שמו של האדם שאני אוהבת. אני מרגישה את הלב שלי הולם בחזי ואת הדם האדום שמעמיק את הצבע בלחיי.
"זה ללא ספק לא הלך כפי שציפיתי," הוא ממלמל ואני שומעת בקולו חיוך. "את שיכורה?"
אני צוחקת בקול רם, שוב. "אז מה אם כן?"
אני שומעת נשיפה חדה. "ואת בבית?"
"אולי."
"אני מקווה שאת בבית."
"למה?" הקול שלי חוקר, ואני מתמלאת חום. הוא דואג לי?
"כי אני מעדיף שתהיי שיכורה בבית מאשר שתהיי שיכורה בבר מסריח באמצע בוסטון שגבר אחר שם עלייך את הידיים."
אני המומה, לוקחת אוויר אל ראותיי בחדות כשהמילים שלו מוצאות את המסלול המהיר לנקודה המתוקה בין רגליי.
"שמישהו אחר ישים עליי ידיים?" אני חוזרת על המשפט שאמר לי. אוי, אלוהים, אם הוא רק היה יודע כמה ידיים בראיין שם עלי.
שיט. בראיין. אני מרגישה רגשות אשם על כך שאני תמיד שוכחת את בראיין כשסם ואני מדברים. אבל בעצם, לא אכפת לי. בראיין לא חשב עליי כשהוא שכב עם ורוניקה, והוא בטח לא חושב עליי עכשיו, כשאנחנו לא מדברים כבר כמעט שבועיים.
סם מאשר את חששותי. "אני מצטער שלא התקשרתי לפני, ושאני מתקשר רק עכשיו ועוד בשעה כזאת מאוחרת של הלילה. הייתי חייב..."
קולו של סם גווע ואני מתמלאת תמיהה. "היית חייב מה?"
"לא משנה. אז את בבית?"
אני מחייכת חיוך קטן. "כן."
הוא נאנח. "יופי. הייתי כועס לולא לא היית בבית."
אני מתעצבנת. הוא מחליט עליי? אני ילדה גדולה, והוא ממש לא יכול להגיד לי אם אני צריכה להיות בבית או לא. הקול שלו קוטע אותי ממחשבותי שמעלות בי כעס.
"תגידי, את פנויה מחר בערב?"
"אתה מציע לי לצאת איתך?" זהו האלכוהול המדבר מגרוני ואני אפילו לא מתמלאת בושה, כפי שהייתי בטח אם לא הייתי שיכורה.
"בהחלט."
"זה ממש לא מנומס ולא מקצועי, סם ליאופולד."
"אני שם זין על נימוסים ומקצועיות כשזה מגיע אלייך."
אני צוחקת. "אני אוהבת את הביטחון שלך." ואני אומרת לו את זה מפני שאני לגמרי כנה עכשיו.
"אם כך, אהיה עם ביטחון כל הזמן." הוא אומר ואני כמעט יכולה לראות את הפרצוף הזחיח שלו דרך הפלאפון שלי. אוי, הגבר הזה מפוצץ ביטחון עצמי וזה לגמרי עושה לי את זה. אני צריכה לשאוב ממנו קצת. "אז מה את אומרת?"
אני חושבת קצת, מסדרת בראשי את כל התכנונים שלי למחר ומגלה כי אין דבר שאינו סובל דיחוי. אך יש לי כמה דברים לשקול. הראשון, זה שאם אני הולכת לעבוד בעבודה הזאת זה יהיה קשה פי מאה אם תהיה לי מערכת יחסים עם סם. השני, זה שאם אני לא הולכת לצאת עם סם אז גם יהיה לי קשה בעבודה, וגם יהיה לי מביך בעבודה. הוא יסתובב לי בין הרגליים וזה תמיד ירחף מעלינו, הדחייה שלי.
הדבר השלישי והאחרון זה, שלא משנה הדבר הראשון ששקלתי, או השני, כי בסופו של יום יש דבר שאני בטוחה בו בהחלט.
אני נמשכת אל סם ליאופולד אפילו יותר ממה שאני נמשכת כרגע אל בראיין.
האם זה בגלל שאני כועסת על בראיין? לא יודעת. רק הזמן יגיד.
אבל האם לצאת עם סם ולממש את זה? פאק, אני ממש לא יודעת.
אני לא קולטת שאני מהרהרת עם עצמי יותר מידי זמן, עד שאני שומעת את סם מכחכח בגרונו. "אמילי?"
"אה, כן," אני מתמלאת בושה. כנראה שאלכוהול לא מכסח בושה בכל המקרים. "בסדר. אני פנויה מחר בערב."
הרגע אישרתי לו שאני אכן פנויה להפגש איתו מחר? פאק, זה לא מה שתכננתי.
"מעולה! אאסוף אותך בשמונה. בנתיים, תבטיחי לי שתשארי בבית הערב."
הכעס חוזר שוב. "עכשיו אצטרך לשאול אותך לגבי כל צעד שאני עושה?"
קול הצחוק שלו ממלא את אוזני, ואני מתרככת קלות. "לא, אני פשוט דואג."
"למה אתה דואג לי? אתה אפילו לא מכיר אותי."
"אלוהים, גם אני לא יודע." המלמול הכבד שלו כמעט גורם לי להתעלף על המקום. איך משפט כל כך רגיל כמו זה, או כמו 'היה לי לעונג' גורם לי למחשבות כל כך מפלילות שמביכות אפילו אותי?
"נתראה?" הקול שלו חוזר להיות מהוסס. הא! למיסטר סקס מהלך יש נקודות חולשה בביטחון הבלתי-חדיר שלו?
"נתראה." אני קובעת, ומנתקת את הפלאפון שלי.
אני. לא. מאמינה. שקבעתי פאקינג דייט עם סם . אני מתלהבת כמו ילדה בת 12 ואם אריאל תגלה מה סגרנו היא תקפץ על הספה עד שהיא תשבר.
אבל מה זה לעזאזל אומר עליי, אם אני עוברת מבראיין לסם? האם אני עושה בדיוק אותו דבר כמו שבראיין עשה לי? האם עצם זה שאני יוצאת עם סם זה יפגע בו כמו שהוא פגע בי שהוא יצא עם ורוניקה ואולי אפילו שכב איתה?
אני מבולבלת אבל יודעת שזאת אחלה הזדמנות לצאת קצת מהחיים שאני רגילה אליהם ביום יום, לצאת מההתאהבות הראשונה שלי שברובה עשתה לי רע, ולהכיר בחור אחר חדש שיכול לקחת אותי למקומות אחרים, לא רעים בהכרח.
אם אני לא אנסה, אני בחיים לא אדע. ויכול להיות שאני מפספסת הזדמנות. להתעלם מתחושות חזקות כאלה ולא לעשות את מה שאני רוצה יכול רק לפגוע בי ואני רוצה להמנע מכמה שיותר פגיעות.
אז ננסה, אני לא אפסיד שום דבר.