Great Danger

פרק 18

5 לספטמבר 2015

אני זוכרת את כל הפעמים בהם אמרו לי שאני לא טובה מספיק.
שאני לא רזה מספיק.
שאני לא חכמה מספיק.
שאני לא מספיק.
אני זוכרת שהדמות שהייתי רוצה להיות בשביל כן להיות מספיק, הייתה האימא החורגת שלי.
זאת אומרת, למרות הדברים שהיו לי איתה, היא שימשה לי דמות כאימא לכאן או לכאן, ובין הדברים היחידים שאני זוכרת מאז שאני קטנה זה שרציתי להיות בדיוק כמוה.
היום, בדיעבד, אני מבינה שטעיתי.
תראו, לילדים יש דפוס מחשבה ברור מאוד, והיכולת שלהם להבין בין הנכון ללא נכון גם הוא דק מאוד. ילדים הם ישרים, כנים, הכי כנים שאי פעם תפגשו. ילדים הם אנחנו המבוגרים לפני שהעולם הספיק להרוס אותם. הם תמימים, אמיתיים, מתמודדים עם אכזבות אפילו טוב יותר מהמבוגרים עצמם, כי הרי אינם הם יודעים כאב משמעותי מהו דיי בשביל להתמודד איתו.
ולמרות כל זה, ילדים תמיד רוצים להיות כמו המבוגרים.
למרות שילדים זה דבר מופלא, יש להם קו מחשבה מפותח, עולם עשיר ודמיוני, והם יכולים לדמיין את עצמם בתוך מקום כלשהו והם יהיו בטוחים שהם נמצאים שם, בחלומות ובמציאות.
אך תמיד הם רוצים להיות כמונו.
הילדות הקטנות תמיד לקחו מהאיפור של אימא שלהן. הן תמיד לבשו שמלות של אימא, בושם של אימא, נעלי עקב גדולות ומגושמות על רגליהן הקטנות. רוב הבנות בגיל צעיר רצו להיות בדיוק דבר אחד - כמו אימא שלהן.
והילדים הקטנים, תמיד רצו להיות סוג של גיבורים, כשהם חשבו שאבא שלהם גיבור.
בדיוק, הם חשבו.
בלשון עבר.
הזמן שוחק את כולנו. התבגרות אינה התקדמות בחיים, אלא התקרבות למוות. תמיד רצינו להיות יותר ממה שאנחנו תמיד.
בגיל 3, רציתי להיות כמו אימא.
בגיל 8, רציתי להיות בת 12.
בגיל 12, רציתי להיות בת 16.
וב16? 18.
כך זה ממשיך, וממשיך, עד שיום אחד אתה מתעורר ואתה מגלה שאתה כבר לא צעיר כלכך, והלוואי שהיית יכול לחזור אחורה בזמן, לתקופה שבה היית ילד קטן ורצית להיות בדיוק כמו אימא.
אז למרות שלי לא הייתה אימא ביולוגית, את האימא המאמצת שלי אהבתי מכיוון שהייתי ילדה וכי כל אחד אוהב את אימא שלו, שאמורה להיות האדם הקרוב ביותר אליו.
כיום? אני מבינה שהאימא החורגת שלי לא מושלמת.
כנראה שגם הביולוגית לא, הרי אני נמסרתי לאימוץ.
כיום אני מבינה שקלרה, למרות שנתנה את כולה לאדם אחד, היא מסורה כאין כמותה, שאהבה ללא תנאי ודאגה, ספק אליי, יותר לסשה.
אך כל זה לא משנה שום דבר עכשיו, כשאתה מבין שהמודל לחיקוי שלך נהרס ונשחק עם השנים ואין לך את מי לחקות יותר... חוץ מאת עצמך.
ההשתנקות חסרת האוויר שלי מעירה אותי מהתנומה הקלה שלי. אני שוכבת על אריחי הרצפה, גבי כואב ודואב וראשי מביע את מחאתו.
אלוהים אדירים, כמה זמן אני שוכבת כאן?
אני מתמתחת קלות, מעבירה יד בשיערי הפרוע שהפך להיות יותר מידיי ארוך.
כשאני מתרוממת מהרצפה, אני חוטפת זעזוע קל וסחרחורת, אז אני תופסת חזק בקיר ומנסה לייצב את עצמי.
לאחר כמה נשימות מרגיעות, שטיפת פנים וסירוק קל של השיער באצבעות ידי אני יוצאת מחדר האמבטיה המקפיא.
המראה כשאני מגלה בחוץ סוחט את ליבי והדקירה כמעט קשה מנשוא.
בראיין, שיערו פרוע לכל עבר, שוכב על הרצפה.
לפי נשימותיו הרכות, פיו הפתוח במקצת ועיניו העצומות שמוסתרות חלקית על ידי השיער שנופל על מצחו, אני מבינה שהוא שקוע בשינה עמוקה.
הוא נרדם על הרצפה מחוץ לאמבטיה בגללי?
מה הוא חושב לעצמו? הוא עוד יתקרר, וזה יהיה בגללי.
פאק, אלוהים. אני מטומטמת.
אני צונחת על ברכי מול פניו של בראיין, שרוך השינה מסוות עליהן, ומנערת אותו קלות.
"בראיין." אין קול ואין עונה.
"בראיין," אני מנערת אותו שוב קלות, ומעבירה יד בשערו השחור והרך-רך.
הוא נאנק, מרפרף בעיניו ופותח אותן קלות.
הוא שואף אוויר בחדות, ספק מבהלה וספק מ... אני לא יודעת, ואז הוא מתרומם לישיבה ומושך אותי אליו.
"אלוהים, אמילי." הוא ממלמל, טומן את ראשו בשיערות ראשי.
בושה ורגשות אשמה תוקפים אותי.
"מצטערת," אני ממלמלת. "כנראה שנרדמתי ולא שמתי לב."
"גם אני," אני מרגישה את חיוכו החם על צווארי. "בואי נלך למיטה."
מה... למיטה? זאת אומרת, בשביל מה?
"ל-למיטה?"
הוא מנסה ללא הצלחה להחניק צחקוק ומעביר תלתל שברח משיערי אל מעבר לאוזני. הוא מחייך במקצת חיוך עקום-משהו, והגומה העדינה שבצד שמאל של פניו מודגשת.
אני מחייכת קלות ומנשקת לו את הגומה, ואז מתרוממת על רגלי ומושכת אותו אליי.
"אריאל?" אני ממלמלת, כמעט חסרת נשימה.
"הלכה הביתה," קולו רווי... מה? תשוקה, ערגה, רצון? כמיהה? אני לא יודעת. אבל עיניו הכחולות המדהימות בוהות בעיניי ונהפכות אפלות יותר מתמיד, ואני כבר מכירה את המבט הזה.
המבט האפל בעיניו שולח זרם מוכר אל בין רגליי, ואני כמעט מתכווצת פיזית.
אני מנידה בראשי. "מצטערת."
בראיין מקמט את מצחו. "מה?"
"אני לא יכולה... לעשות את זה. לא אחרי שגיליתי מה ג'ורג' עשה."
"מי אמר שאני רוצה משהו כזה?"
סומק אדום פורץ בלחיי ואני מרגישה מושפלת.
"ז-זה לא מה שרצית?"
פאק, אני סתומה. מישהו, בעיטה בבקשה?
בראיין שואג בצחוק. "ומי אמר שלא רציתי?"
אני מביטה בו בבלבול. "מה?"
הוא שוב צוחק. הוא צוחק עליי? אני מזעיפה פנים לעומתו ומסתובבת לכיוון הנגדי. פאק, אני כל כך רוצה אותו אבל אני לא מספיק מוכנה וג'ורג' הדפוק הזה עומד לי מעל הראש.
בדיוק כשאני מתקדמת אל עבר חדר האורחים בראיין מושך אותי בידו ומטיח את שפתיו על שלי.
מעוצמת ההפתעה, התשוקה, והכיווץ הקל בבטני התחתונה, אני פולטת אנקה יחסית קולנית. מאוד, מאוד קולנית.
אוי לא...
בראיין מתנתק ממני במבט מופתע, בוהה בי מספר שניות ואז, לאט לאט, באיטיות מייסרת מתפרס על פניו חיוך שמגיע עד לעיניו, ועיניו המכווצות מעוצמת החיוך והגומה שעכשיו בולטת יותר מתמיד, גורמות לי להתאהב בו חזק אפילו יותר.
ואז הוא פורץ בצחוק משחרר.
הוא לא עומד בזה, כמעט וקורס לרצפה, מחזיק את ידיו על ברכיו כמשענת כשיבבות צחוק בלתי נשלטות פורצות מפיו.
הוא מנסה להירגע כמה פעמים, אך גופו מטלטל שוב ושוב בשאגות צחוק קולניות וצחקוקים חנוקים כאשר הוא מנסה לרסן את צחוקו. הוא מעביר יד תחת עיניו מידי פעם בשביל להפסיק את דמעות הצחוק.
אני אשקר אם אגיד שלא נפגעתי.
מאוכזבת, מקופחת ופגועה יותר מתמיד אני מסתובבת והולכת הפעם באמת אל עבר חדר האורחים.
בראיין, שלפתע לגמרי מתעשת על עצמו, מושך שוב בידי פעם השניה לאותו הלילה ומצמיד את גופי החם אל גופו הלוהט.
השדיים שלי נלחצות אליו דרך החולצות הדקות שלנו, וכבר אני מרגישה את פטמותי מזדקרות.
לעזאזל, הגוף שלי מגיב כל כך שונה ממה שהמוח שלי רוצה שיגיב.
"מצטער, אני מצטער," הוא מנסה להרגע, כשהחיוך עדיין מרוח על פניו.
"זה לא מצחיק." אני מנסה שקולי יהיה קר, אינו מסגיר דבר, אך נכשלת כישלון חרוץ.
את האמת, קולי נשמע משועשע יותר מאשר כועס.
בראיין עושה לי פרצוף של 'זה כן מצחיק ואל תתכחשי לזה.'
"בראיין," קולי מאיים. "זה לא מצחיק. הפתעת אותי, זה הכל." אני מנסה להסביר את עצמי טוב יותר, אבל זה רק גורם לעיניו להתכווץ עוד יותר בנסיון להסוות את החיוך.
בעל כורכי אני מחייכת גם אני במקצת. "אתה כזה שתלטן מפגר." אני מצחקקת.
"אני? שתלטן? איפה?"
אני מנידה בראשי ומצביעה אליו עם אצבעי הארוכה. "אתה, תינוק, צריך ללמוד קצת נימוסים והליכות."
"אני אלמד אותך מזה נימוסים והליכות," חיוכו נמחק מפניו ועכשיו המבט התשוקתי חוזר, בעוצמה רבה אף יותר.
פאק, זה אפשרי להיות רטובה כל כך בגלל מבט?
"א-איך?" אני מנסה לא לגמגם, באמת שכן, אך קולי לא עולה על יותר מלחישה.
"את תצעקי כל כך חזק שתשכחי מה זה נימוסים," הוא אומר קרוב לאוזן שלי בהתנשפות, ואני שואפת אוויר בחדות.
"ו..." אני מדרבנת אותו, קולי חנוק.
"ואני אזיין אותן כל כך חזק שתשכחי איך ללכת. רואה? נימוסים והליכות."
אוי, לעזאזל. הדיבור המלוכלך שלו כמעט גורם לי לגמור על המקום.
פאק, אני רוצה אותו. אני כל כך... כל כך רוצה אותו.
במבט פראי בעיניו שכנראה משקפות את מבט עיני, אני דוחפת אותו בחוזקה על הדלת של החדר שלו, והיא נפתחת בתנופה מהירה.
אני טורקת אותה מאחורי ונעלתי אותה, וכשאני מסתובבת בראיין הוא זה שדוחף אותי על הדלת הפעם.
שפתיו נפגשות עם שפתיי, לשונו מפרידה בניהן ונכנסת לפי, שולטת, חוקרת, בודקת.
אוהבת. מוקירה.
אני גונחת קלושות, קריאת סירנה, ובראיין מתנתק ממני בשביל להוריד ממנו את החולצה שלו. תוך כדי אני מורידה גם אני את החולצה שלי. הוא מחבר את שפתינו שוב, לוקח את פניי בידיו ומלטף אותי קלות.
"אלוהים, אמילי," הוא ממלמל לעומת שפתיי, מסובב אותי מהדלת ומפיל אותי על המיטה בחוזקה.
זה יכול להיות כואב אלמלא האדרנלין והתשוקה שבוערת בדמי כמו סם שמיוצר רק בשבילי.
הוא שולף ממני את המכנסיים כך שאני נשארת בחזיה ותחתונים, זקפתו נלחצת אליי בחוזקה.
פאק.
הוא מעביר את שפתיו במורד צווארי, אל עצם הבריח שלי, משם אל החזה שלי. הוא פותח את הקרסים של החזיה ביד אחת וביד השניה מעיף את החזיה ממני.
מהקור, מכמות התשוקה ורמת הכמיהה שלי אליו, הפטמות שלי מזדקרות בצורה רצינית.
ואז הוא שם את שפתיו עליי ומוצץ, ואני מתפוצצת.
אורות בוהקים מאחורי עיניי ורעידות בלתי נשלטות עוברות בגופי.
פאק, לא. אין מצב שגמרתי עכשיו.
בראיין מתנתק מהפטמה שלי ובוהה בי במבט מתפעל. "את גמרת עכשיו?"
סומק עולה אט-אט על לחיי ואני מהנהנת קלות.
"איזה יצור חושני," הוא ממלמל לעצמו, ואז חוזר לפטמה שלי. הקשר בתחתית בטני רק הרגע התפורר לחתיכות, והנה כבר הוא נבנה מחדש תחת שפתיו המיומנות של בראיין וידיו המופלאות שמחוללות ניסים בגוף שלי ומעוררות אצלי רגשות שלא ידעתי שאפילו קיימים.
בעוד הוא מוצץ את הפטמה הימנית שלי ידו החמה מלטפת אותי כל הדרך עד לתחתוני התחרה שלי. הוא מחליק יד לבפנים והנשימה שורקת לו דרך הפה כששואף.
"פאק, את כל-כך מוכנה. אמילי," הוא גונח את שמי ומחדיר אצבע אחת לתוכי. גופי מתקמר מעל המזרן בעוד הוא מכניס ומוציא את האצבע שלו, משגע אותי.
כשהוא מרגיש שאני עומדת לגמור עם זה, תרתי משמע, הוא מוציא את היד שלו ומוריד את המכנסיים שלו, שלפתע נראו לא נוחים להחריד. ישר לאחר מכן הוא נפרד מהבוקסר הצמוד.
הוא פותח את מיגרת השידה ומוציא משם קונדום בעטיפה כסופה.
הוא קורע אותה עם השיניים שלו כאשר הוא יושב מעלי בפישוק.
לעזאזל, זה מחזה יפה. הוא משליך את הבוקסר ומלביש את הקונדום עליו.
פתאום, משום מקום, המזרן נעלם מתח לגבי, ועכשיו אני יושבת על בראיין בפישוק רגליים.
"מה..." אני ממלמלת מופתעת.
בראיין מסמן לי להיות בשקט בשביל שלא ישמעו אותנו, ואז מושל אותי מהיד כך שאני שוכבת מעליו ושערי נופל לכיוונו מכל עבר.
הוא מנשק אותי, נשיקה עמוקה וחמימה ונעימה שלא מותירה מקום לבלבול.
שנינו רוצים את זה בדיוק באותה מידה.
ואז הוא מרים אותי קלות ממנו ומושיב אותי על איבר מינו, כשהוא נדחף אל תוכי בכוח אך בזהירות.
אני מנסה לא לשאוג בכאב כשהקרום נקרע.
אני מתנשמת, עוצמת עיניים בחוזקה ובראיין קופא לכמה שניות.
"אוי, פאק, אמי," הוא גונח, ומושיב אותי לגמרי עליו.
"זה עמוק יותר בתנוחה הזאת." אני לא מזהה את קולו. הוא משתוקק, נמוך, כמעט באופן מגרגר.
אני קמה מהשכיבה שלי עליו ומתיישבת עליו בגב זקוף.
הוא בוהה בי, עיניו הכחולות מידיי זוהרות באור המועט בחדר שמגיע מהחלון שממול.
שיערי הכהה נופל בגלים סמיכים על כתפיי, משם
לשדיי ואז ישר אל מותני, ובראיין מעביר את אצבעותיו בשערותי כשהוא עוד בתוכי.
ולאט לאט, בקצב מסחרר אני מתחילה לנוע מעלה ומטה.
שיואו. זה כל כך עמוק ככה.
בראיין עוצם את עיניו, מטה את ראשו אחורה ושפתיו נפערות בצורה אילמת של צעקת עונג.
לראות אותו מתפרק ככה תחתי גורם לי להרגיש עילאית בכל מובן שהוא.
אני מרגישה... יפה. נחשקת. ראוייה.
מעלה. מטה. מעלה. מטה. שנינו קובעים קצב מדהים, לא איטי אך לא מהיר, מתענגים על כל שניה.
וממש על הסף, בראיין מתרומם למצב ישיבה כשהוא עדיין בתוכי ומנשק אותי נשיקה תובענית, מסחררת, לשונו משחקת עם לשוני, רבות על שליטה. אך עם זאת כל כך בעדינות, כאילו אני עשוייה מחריסנה, הוא נדחף אל תוכי, ונדחף ונדחף, ולבסוף הוא מזיז מעט את אגנו בסיבובים תוך כדי שאנחנו מתנשקים.
"תגמרי בשבילי, אמי," הוא לוחש, וכמו כהוראה אני מתפוצצת סביבו, ונופלת עמוק, רחוק, חזק. אני מטה את ראשי אחורה וגונחת את שמו בחצי צעקה כשכל תוכי פועם סביבו.
פאק. פאק.
בראיין זועק את שמי וגומר חזק בתוכי, ואני משתיקה את קריאתו הרועמת מדי על ידי נשיקה, קולעת את אנחת התענוג המפוצץ שלו בין שפתי.
כשהוא נרגע, אני מתנתקת ממנו ומעבירה יד בשיערו הפרוע לכל עבר.
"אלוהים, זה היה..." בראיין אומר בקול צרוד, ואני מהנהנת בהסכמה בחצי חיוך ומתרוממת מעליו. בראיין קם ומשליך את הקונדום לפח לאחר שקשר אותו בקצה.
אני נשכבת תחת השמיכה העבה והחמימה, ריח ההזדווגות שלנו באוויר.
בראיין נשכב לצידי, נלחץ אלי מתחת לשמיכה ומחבק אותי חזק.
ואז, אני כבר לא זוכרת. אני נקלעת לשינה המתוקה ביותר שישנתי מזה שנים.