Great Danger

פרק 13

27 לאוגוסט 2015

עברו 11 שעות מאז שאבא שלי חטף אותי.
אני לא יודעת איפה אני אבל אני מקווה שאני אצא מהחור הזה כמה שיותר מהר.
אני נמצאת בתוך חדר יחסית גדול באיזה בית יוקרתי ופלצני מחוץ לעיר, ובאמצע החדר יש מיטת קינג סייז ענקית שיכולה להכניס 4 נפשות בקלות.
הדלת החומה הגדולה סגורה ונעולה כבר שעות, ולא אכלתי ולא שתיתי ואני חייבת להשתין. אבל חוץ מהמיטה הגדולה ושידה לבנה וישנה אין שום דבר בחדר הזה.
החושך הספיק לרדת ואני רק יושבת ומחכה שמישהו יבוא לעזאזל. איפה בראיין? אני לא יודעת. חשבתי שהוא יחפש אותי. ואולי הוא באמת מחפש, ופשוט לא מוצא, אני לא יודעת. אבל אני מרגישה כל כך בודדה כרגע, שכלום לא מעניין אותי.
כרגע אני יושבת בפינת החדר החנוק, עם מכנס טרנינג וחולצה שקופה לבנה, ואני מכווצת בתוך עצמי כמו כדור ומנסה לחמם את עצמי בכוח שעוד נותר לי. אפילו שמיכה על המיטה אין.
רעש חזק של מפתחות ומנעול מסתובב מקפיץ אותי מהתנוחה שאני נמצאת בה ואני מנתרת על רגליי.
אני בוהה בדלת, ומגלה את ג'ורג' נכנס לתוך החדר עם כוס מים ופרוסת לחם עם חביתה וגבינה.
הוא ניגש אליי, מבטו קר.
"ימצאו אותך ויוציאו אותי. אתה יודע את זה, נכון?"
הוא מצחקק. "אל תדברי, אמילי. סבלתי את הקול שלך במשך שנים."
אני מכווצת את גבותיי. "לא הייתם צריכים לאמץ אותי בכלל."
"ברור שכן," הוא מחייך חיוך חולני ומסתכל עליי בעיניים אדומות משכרות. "קיבלנו על זה הרבה כסף. היינו בתקופת שפל ולא היה לנו איך לגדל את סשה. את האמת, זה טוב שסיימון מת. כך...-" הוא מעווה את פניו בהבנה כשהוא קולט שהוא אמר לי משהו שהוא לא היה צריך להגיד.
"סיימון?" אני שואלת מבולבלת. "מי זה?"
"מה אכפת לך?!" הוא יורק לכיווני. "עכשיו תשבי בשקט."
הוא מסתובב לכיוון הנגדי ויצא מהחדר. "יימצאו אותך בכל מקרה!" אני צווחת כשהוא טורק את הדלת מאחורי ומשאיר אותי לבדי שוב.
אני ניגשת אל הצלחת שהוא הניח על הרצפה ואוכלת את הפרוסה בארבעה ביסים.
חתיכת קמצן מטורף וערמומי, הוא לא יכל להביא לי יותר מחתיכת פרוסה מזדיינת?
אני מרגישה כמו אסירה ענייה ללא בית שצריכה להסתפק בפרוסה ביום ולהיות סגורה בתוך תא מאחורי סורג ובריח.
ובמובן מסוים, זה המצב שבו אני נמצאת.
איפה בראיין, לעזאזל.
ידעתי. הוא לא באמת חושב שאני מיוחדת. או כל דבר אחר.
אני מטומטמת, אני ילדה מטומטמת. איך נתתי לזה לקרות? הרגשתי כל כך אחרת כשהייתי איתו, עכשיו אני לבד. איך יכולתי להאמין למשהו? תמיד הייתי כזאת תמימה. זה לא טוב להיות תמים בעולם הזה, אנשים מנצלים את זה ופוגעים בך.
אני עולה בזחילה על המיטה שעלייה יש רק סדין כתמתם ודהוי, ונאנקת כשגופי החצי ערום נגע בסדין הקר.
אני מתכרבלת ומנסה להתכסות עם הסדין העוקצני, ומתרכזת בנשימות. עדיף לי לישון מאשר להיות ערה ולא לעשות כלום חוץ מלהרגיש את הרעב.

"אבא! אני רוצה לעלות על הקורקינט!"
"תעזבי את אבא עכשיו, אמילי. אבא עסוק."
אבא לקח עוד לגימה ארוכה מהבקבוק החום שבידו. "אבל אבא!"
"אמילי," הוא הזהיר אותי בקול כבד, מילותיו כבדות. "אמרתי שאבא עסוק."
"אמילי!" קריאה מתוך הבית הקפיצה אותי.
"מה, אמא?"
"כנסי פנימה. אבא לא יכול לשחק איתך בקורקינט כרגע."
הרגשתי עצובה. למה אבא שלי אף פעם לא יכול לשחק איתי בקורקינט? או בפארק? או בג'ימבורי, או בכדור, או עם הבובות. הוא עושה את זה עם סשה, למה איתי לא?
"בסדר..." מלמלתי עצובה והלכתי לתוך הבית.
"סשה ואני הולכות לחנות הצעצועים. סשה רוצה בובה חדשה, אמילי. אנחנו לא נחזור עד מאוחר, בסדר?"
"בובה חדשה?" התפלאתי. "אפשר גם?"
אמא הנידה בראשה וחייכה חיוך עצוב. "איך לנו מספיק כסף לשתי בובות, אמילי. תשחקו בה יחד."
הזעפתי את פניי הקטנות. "זה מה שאמרת גם על הצעצוע הקודם שקנית לסשה."
"את מקנאה?" סשה צחקה והוציאה לי לשון.
"אמא!" צעקתי. "היא מוציאה לי לשון!" הצבעתי עם אצבעי הקטנה על סשה.
אמא התעלמה ממני, הנידה בראשה ומשכה לסשה את היד. "בואי, סשה. אנחנו עוד נאחר ויסגרו את החנות."
הרגשתי את הדמעות עולות בעיניי ורצתי למעלה לחדרי הקטן.
הוא הרבה יותר קטן משל סשה, והבובה הישנה שלי כבר הרוסה.
אמא קנתה לי אותה ביום ההולדת שלי לפני שלוש שנים.
"אמילי?" אבא צעק מלמטה.
"אבא, אני בחדר!" צעקתי חזרה.
שמעתי צעדים כבדים במדרגות והבנתי שאבא עומד להיכנס לחדרי. אולי הוא ייסע איתי לקנות בובה חדשה?
"אבא!" רציתי לקפוץ עליו, אבל הוא עצר אותי עם ידיו. "אבא, מה קרה?" עיניי הגדולות והירוקות-אפורות בהו בו במבט פעור.
"בת כמה את, אמילי?" הוא שאל אותי, עיניו מזוגגות.
"אני בת שבע," אמרתי בגאווה ויישרתי את גבי.
"וואו, את ילדה גדולה. את יודעת מה ילדות גדולות צריכות? לא בובות." הוא חייך אליי וירד על ברכיו, עיניו אדומות.
"מה הן צריכות?" שאלתי בקול מתקתק.
"בואי, אני אראה לך." הבל פיו פגע בפני ועיוותי אותן, הריח החריף העלה בי בחילה.
ואז הוא לקח את ידי למעלה לחדר שלו ושל אמא, ושם חטפתי בפעם הראשונה את המכות הכואבות ביותר שיכולתי לזכור אי פעם.
אני זוכרת שבהתחלה חשבתי שהוא רוצה לשחק איתי, חשבתי שהוא רוצה להראות לי משחק חדש שהוא קנה לי בהפתעה, חשבתי שהוא רוצה להראות לי כמה הוא אוהב אותי. אני הבת שלו, לא?
במקום זה חוויתי השפלה רצינית, במקום זה הרגשתי את ההצלפות בכל מקום בגופי. במקום זה, נשארו לי צלקות כואבות שיזכירו לי את היום הזה תמיד.
וכשאמא וסשה חזרו הביתה, הן ראו אותי בוכה ומסתתרת בחדר שלי מאחורי הכורסה הבלויה, ואני זוכרת שסיפרתי לאמא שלי כל מה שהיה.
ולא
היה
לה
אכפת.
ומאז, אני לא קוראת לה אמא יותר.
ומאז, אני לא קוראת לו אבא יותר.
מאז, אני יודעת שהאמא והאבא שלי לא קיימים ואין לי כאלה, פשוט אין לי כאלה.

אני מנתרת בפעם השנייה לאותו יום מהמיטה, כאשר אני שומעת את דלת החדר נפתחת ויבבות כאב קלושות.
עד שאני פותחת את עיניי אני רואה את סשה וקלרה בתוך החדר.
"קלרה? סשה?!" אני קופצת מהמיטה ורצה אליהן.
"אמילי!" קלרה צווחת ורצה לכיווני.
"מה לעזאזל?" אני שואלת אותן וקלרה מחזיקה בפני, נוגעת-לא נוגעת בחתך העדין שיש לי ליד העין כאשר השתוללתי בין ידיו של ג'ורג' שיוריד אותי מכתפיו.
"מה הוא עשה לך?" קלרה שואלת אותי, וסשה מתקדמת לעברנו המומה בכדי לדבר.
"הוא...-" אני לא יכולה להגיד את המילה, אבל בגלל החולצה הקצרה והלבנה שאני לובשת זה די ברור איזה סוג מכות חטפתי.
"אני כל כך... כל כך מצטערת," קלרה אומרת ומחבקת אותי בחוזקה. "שלא האמנתי לך אף פעם... שלא ראיתי עד כמה הוא-" היא נחנקת באמצע המילה ומתייפחת.
אני מחזירה לה חיבוק עדין, מובכת. זו לא הסביבה שאני רגילה להיות בה, בין זרועותיה של קלרה.
"את בסדר?" היא שואלת מוצפת דמעות חמות. אני מהנהנת קלושות, ומעבירה את מבטי אל סשה. "אכלתן?"
שתיהן מנידות בראשן. "אנחנו חייבות לצאת מכאן." אני לוחשת, מנסה להבין איך לעזאזל אנחנו הולכות לעשות את זה.
"מה עם אריאל? דיברת איתה לפני שכל זה קרה?" קלרה שואלת.
"לא," אני ממלמלת, ראשי מושפל. בטח אריאל מתה מדאגה. אבל רק אריאל, את בראיין זה לא מעניין בטח.
"כמה זמן אתן..."
"בערך יום. ואת?" סשה לוחשת בקול צרוד.
"גם."
"נצטרך למצוא דרך לעוף מכאן. וכדאי שנעשה את זה מהר," קלרה אומרת ומעבירה את מבטה בחדר הגדול. "הוא הוליך אותנו ברגל במשך עשר דקות כמעט, אמילי. הבית הזה ענק."
"כמה גדול?" אני מנסה לרקום תכנית בראשי. אם הוא כל כך גדול כמו שהן טוענות שהוא, נוכל לברוח ללא בעיה. המון חדרים-המון בעיות.
"גדול מאוד. עצום." סשה אומרת לראשונה. "ראיתי אותו דרך הזגוגית של החלון כשהוא הוביל אותנו דרך החצר. יכולים לגור בבית הזה חמישה משפחות בקלות."
"ככה יהיה לו קשה לתפוס אותנו יותר," אני אומרת, מנסה לחשוב איך אנחנו יוצאות מכאן. "מה השעה?"
"אנחנו לא יודעות. משהו כמו 5 לפנות בוקר." אמא לוחשת.
"חמש?!" אני לוחשת חזרה בצעקה. "אף איש לא ער בשעה כזאת. בואו ננסה לברוח."
"הדלת נעולה, גאונה." סשה אומרת בקול חמצמץ.
"אז נמצא דרך לפרוץ אותה."
בדיוק כשאני אומרת את זה הדלת נפתחת בתנופה, וג'ורג' עומד בפתח, מבטו כשל אדם אחוז שגעון. "אף אחד לא בורח מכאן." הוא אומר, קולו נוטף רעל מזוקק.
אני מעבירה את מבטי אל קלרה, אל סשה, והן מעבירות את מבטן אלי ואחת אל השנייה.
ושלושתנו מבינות מה אנחנו צריכות לעשות.
אנחנו שלושה. הוא אחד.
אני לוקחת נשימה עמוקה, מתכוננת לזינוק וצועקת. "רוצו!"