Great Danger

פרק 29

21 לאוקטובר 2015

הרחוב הומה אנשים כשאני חוצה אותו בריצה. אני רצה כבר שעות. אני לא יודעת לאן, אני לא יודעת כמה זמן. אני רק יודעת שאני חייבת לנקות את הראש שלי עכשיו, ובמהירות מריבית. השעה היא 8 בבוקר ולאוזניי מורכבות אוזניות שמשמיעות לי בצרחות את השירים שאני אוהבת. עכשיו מתנגן השיר 'Try' של פינק, ואני מנסה לנשום עמוק בשביל להעלים את הגוש היבש שחונק לי את כל האוויר. פלאשבקים עולים בעיני רוחי ואני מנסה למצמץ ולסלקן, בדיוק כמו הניסיונות שלי לסלק את הדמעות שמרטיבות את עיניי.
בראיין. אוי, בראיין. מי ידע? שאני, אמילי אברנת'י תתפוס גבר כזה בביצים אפילו מבלי לדעת. האם זה תמיד היה ככה? האם אף פעם לא שמתי לב כמה אני נחשקת, אהובה, מרצה? האם תמיד הייתי כזאת, או שמא זה רק לאחר שהשינוי חל בי?
האם מישהו רואה את האופי שלי לפני שהוא רואה את הגוף שלי? האם מישהו שם לב לנפש שלי, לפני שהבינו שהכל מכוסה שומנים, ואז נגעלו?
אני חוצה את הרחוב הראשי ונכנסת בפנייה חדה שמאלה לרחוב צ'ארלס. אני זוכרת את הרחוב הזה. לפני עידן עידנים ישבנו כאן אריאל ואני, אוכלות בצחקוקים רמים פנקייק במסעדה בהמשך הרחוב. אני נתקפת געגועים לחברתי הטובה ביותר. מה קרה בנינו? למה הקשר בנינו התנתק כל כך? האם עשיתי משהו לא בסדר?
אני לא יכולה לסבול יותר את המחשבה שהכל כנראה מתפרק תחתי, ומנסה לא לחשוב על בראיין, שכבר לא דיבר איתי שלושה ימים מאז שהלכתי ממנו, כי כנראה הרגיש שהוא גילה יותר מדיי.
הפעם הראשונה שבה הוא הבין כי התאהב בי. כאב חד בריאות מונע ממני להמשיך לרוץ ואני נעצרת, מתכופפת ועוצמת עיניים בכאב. שרירי רגליי שורפים לי, הריאות שלי כמעט לא עומדות יותר בזה ואני מבינה שהכושר שלי הלך והתדרדר במהירות כל התקופה הזאת. אני מתנשפת עמוקות ואגלי הזיעה צונחים ממצחי לחיי. אני בטח אדומה כמו עגבנייה, הקוקו שלי כבר ממזמן צנח וקצוות סוררות ברחו מהגומייה, ואני מזיעה כמו שלא הזעתי כנראה בחיים. אחרי כמה נשימות עמוקות וניקיון היראות, וגם המוח שלי ממחשבות, אני מתיישרת ומתחילה בהליכה אטית אל עבר סוף הרחוב. הוא משופע במקצת, מה שמקל עליי ללכת. אני חולפת על פני המסעדה שאריאל ואני היינו בה וריח הפנקייקים פוגע באפי. אני נעצרת רק לרגע להסתכל על המקום שבו נהניתי כל כך, אולי פעמיים בחודש בממוצע. אני ממצמצת בעיניי ומנסה לנשום עמוק שוב. יש לי הרגשה מקוננת בין הצלעות שלא נעלמת. כי מה כבר יש לי? קלרה, 'אימא' שלא מתפקדת, אחות חורגת שכל מה שמעניין אותה בחיים זה החבר שלה וציור, ואני... אני, מחפשת נואשות משהו לאחז בו. במה יש לי להיאחז? אני כבר לא רוקדת. לא משחקת. לא נפגשת עם החברה הכי טובה שלי, שהחזיקה לי את העולם בשתי ידיים חמימות. מה עוד נותר לי?

ובמבט מהיר במסעדה אני מבינה שזה לא הכי גרוע שיכולתי להרגיש.
אי פעם ירו לכן בבטן? לא? גם בי לא. אבל זאת בדיוק אותה ההרגשה שאני חווה כשאני רואה את סם והיילי יושבים קרוב מאוד אחד לשני, והיא מעבירה את העיניים האלה שלה לשפתיו, ואני רואה כי ידו משולבת בידה, והיד השנייה מחבקת אותה חצי חיבוק לא כל כך ידידותי. יותר בכיוון של חברי, בהגזמה.
אני בולעת רוק כשהם מתקרבים.
לא, לא, לא. בבקשה לא. אני לא רוצה לראות את זה. אני לא רוצה...
זה קורה לי מול הפרצוף. החיוך הביישני שלו, העיניים המבריקות שלה. הוא מלקק את שפתיו שנייה לפני שהן נפגשות, ואז, ממש אז, אני מרגישה לראשונה קמצוץ מהפגיעה שבה הוא חש כשראה אותי עם בראיין. טיפה כל כך קטנה במים של רגשות סוערים שלא פוסקים לרגע. הוא מנשק אותה. מולי, במסעדה שאני נהגתי לאכול בה. ללא כל בושה. הוא מנשק אותה מבלי להיזכר בי. הוא מנשק אותה בלי חרטות, אפשר לראות את זה.
ואני מסתובבת עם גבי אל המסעדה ומתחילה לרוץ שוב בקצב משחרר, שוכחת מהכאב החובק את ריאותיי, כשהשיר 'Just give me a reason' של פינק מתנגן לי באוזניים.
אירוני. באמת תנו לי סיבה למה אני מרגישה מפורקת כל כך, כשאני זו שפגעה ראשונה.