Great Danger

פרק 19

12 לספטמבר 2015

משום מה, אני מוצאת את עצמי יושבת שוב בכורסה הבלויה והכחולה אצל החוקר בסטיל, ריח הקפה חזק מתמיד והשידה זקוקה לטיפוח רציני של אבק וצבע.
אבל כל זה לא גורע מאווירת החמימות והביתיות של החדרון של החוקר הזה.
השבוע הזה עבר יחסית... מוזר.
חזרתי הביתה.
העברתי את הדברים שלי חזרה לחדרי, בתקווה ומחשבה שג'ורג' לא יגיע לכאן. ואם כן? אבא של בראיין יטפל בנושא הזה היטב. שומר בגובה 1.95 סנטימטרים נמצא בכוננות מירבית לפלישה רצינית לבית, שלא שלי מבחינה חוקית אך שלי מבחינת זכויות, ואני מרגישה... מוגנת.
סשה חזרה הביתה גם. הרי לא היא ולא אני יכולנו להישאר בבתים של החבר/משהו לא מוגדר מהבחינה שלי, והיינו חייבות לטפל קצת בעצמנו. אנחנו ילדות גדולות.
במהלך השבוע הזה אני וסשה אכן התקרבנו יותר ממה שאי פעם ציפיתי שנתקרב.
בשלישי בצהריים יצאנו לאכול במסעדה הנעימה 'סאם לה גראסה' ברחוב פרובינס, ודיברנו על הכל ועל כלום. ברביעי, מאחר וסשה אינה בקולג' וגם לא ממש עובדת, כמוני, אז רבצנו בבית וטחנו פיש אנד צ'יפס.
בואו נגיד דבר כזה, בכל השבועיים האלה עליתי לפחות קילו.
ואני כועסת על עצמי כל כך. אני לא רוצה להיות כמו שהייתי.
מצד שני, אני לא רוצה להיות אנורקסית. אני חייבת להיזהר מעצמי, לפה או לפה.
בחמישי בבוקר ביקרנו את קלרה בבית החולים. מצבה השתפר פלאים, והיא כבר יכולה לקום וללכת בכוחות עצמה, דבר שהיה לה קשה כאשר רק קמה מן התרדמת.
אני שמחה לראות את קלרה עם אור בפנים ובריאה יותר, למרות הכל.
כמו שאמרתי, תמיד היא הייתה המודל שלי. כן, גם כאשר היא שמה את מסיכת ה'שחקנית' ועשתה הצגות מול ג'ורג' נגדי.
והיא פגעה בי המון, בהחלט. אני לא רוצה לשכוח את זה רק מפני שהיא בבית החולים.
אבל באותה מידה אני לא מתכוונת לנטור לה טינה על כך.
בשישי בערב הייתי עם סשה וחבר שלה, וראיתי את בראיין בבר בהמשך הרחוב לאחר כמעט שבוע שלא התראינו בו. הוא לבש ג'ינס שחורים צמודים, חולצת טי קצרה בצבע אפור וכובע צמר. הלבוש לא היה מכובד או מהודר, אבל זה לא שינה כלום. הוא יהיה יפה גם אם הוא ילבש שקית זבל. והניגוד בין החולצה הקצרה לכובע הצמר העלה בי חיוך וגיחוך קל, שנעלם במהירות כשראיתי למי הוא החזיק את היד.
ורוניקה.
הרגשתי את פני נהפכות המומות, שנהפכות להבעה זועפת ואז לבסוף לפגיעה רצינית שאני בטוחה שהשתקפה בעיניי.
בלעתי את רוקי בכבדות, הנהנתי לכיוונו חצי הנהון שהיה יותר רשמי מאשר חברי, והסתובבתי על עקבי.
ביליתי בוכה בשירותים במשך שעה, שהפרצוף ההמום של בראיין רדף אותי במחשבותי.
אותי, הוא לא ציפה לראות שם.
מה שגרם לי להתעצבן יותר, הרי חשבתי ש... טוב, זה לגמרי לא אמור לעניין אותי יותר.
מאז אני מתחמקת ממנו. שיחת פלאפון מדי יום, הודעה פה ושם.
אני מעדיפה לא לדבר איתו עכשיו, כי זה די ברור לי מה הוא עשה.
הוא זיין את ורוניקה.
כן, אמנם ראיתי אותם מחזיקים יד בלבד, אבל זה ברור כשמש.
משם הם הלכו להזדיין. בחורה שיכורה וזונה בשילוב עם גבר פרפר ושיכור יוצר... סקס לוהט בלילה שנגמר בהמלטות בשעות הבוקר, מצידו או מצידה.
ועכשיו, לגמרי עגומה מול הפרצוף הזועף-תמידי של החוקר בסטיל, אני מנסה לרסן את רגשותי הסוערים מאז אותו ערב, את התחושה העצבנת שמנדנדת לי בין הצלעות, ולתת לחוקר לדבר ולהסביר לי מה לעזאזל דחוף כל כך, שהייתי צריכה לקום בשמונה וחצי בבוקר בשביל פגישה מהירה אך נחוצה אצלו במשרד.
על יד הכורסה הכחולה יושב לו בנחת דן מק'קול, עורך הדין הפלילי שלי, שהסכים ברוב טובו לעמוד לצידי בסכום כסף מגוחך ממה שהוא בדרך כלל לוקח.
הוא עשה לי הנחה מטורפת.
וכשאני מתכוונת למטורפת, אני מתכוונת לממש מטורפת.
מרוב חוסר נעימות קלרה, סשה ואני כמעט הכפלנו את הסכום שאנו צריכים לתת לו באמת.
הוא קיבל אותו בלית ברירה למרות שאמר שמצידו, הוא לא היה מבקש כסף כלל. אך ככה זה לא עובד.
החוקר בסטיל ממצמץ בריסיו כמה פעמים, מעביר את מבטו אליי ואל דן ובחזרה, אינו יודע מאיפה להתחיל.
"החוקר בסטיל?" אני מצייצת. "מה קרה? אני לא יכולה לסבול יותר את המתח הזה, בבקשה."
הוא מהנהן, מניח יד רכה על ברכו. הוא מכחכח בגרונו ואומר, "אמילי, את מכירה במקרה את אח של ג'ורג'? סיימון?"
אני מכווצת את גבותי. "לא מוכר לי מישהו בשם סיימ-" ואז זה מכה בי.
אז, בחדר בבית העצום הזה.
ג'ורג', שהזכיר את 'סיימון.'
לעזאזל. מה לעזאזל.
"מוכר?" גבותיו של בסטיל מתרוממות לקו השיער שלו.
דן זע בכיסאו ומניח יד על ברכי. עיניו מראוצ דאגה, חמלה וגם קצת השתוקקות למידע.
אני מהנהנת בכבדות. "ג'ורג' הזכיר לי את זה מתישהו כשהוא... כשהייתי בחדר בבית הגדול ההוא."
"יש לנו פרטים לגבי האיש הזה," בסטיל מזיז את העט שלו מצד לצד בדחיפות. "אני לא חושב שאת צריכה להיות כאן כשאני מיידע את דן בפרטים האלה. תוכלי לחכות בחוץ לכמה דקות?"
אני מקמטת את מצחי. "למה? אם מדובר במישהו שקשור אליי, אני רוצה לדעת. אני לא מכירה אותו כלל."
"אנחנו יודעים," דן מתערב. "אבל אנו זקוקים למידע מירבי ככל שנוכל. החוקר בסטיל," הוא מחווה עם ידו אל החוקר, "לא היה מבקש ממך לצאת אם לא היה צורך בכך, נכון?"
דן מסתכל עליי בעיניים מכווצות. אני נאנחת. "ואם יש לי קצת מידע בידי לגביו?"
החוקר בסטיל בולע רוק. "ויש לך?"
אני מהנהצ. "אני חושבת שכן."
"אם כך," החוקר בסטיל אומר, "ספרי לנו."
הפעם זה תורי לבלוע את הגוש שעומד בגרוני. מה אני כבר יודעת על האיש הזה? כלום ושום דבר. בחיים לא שמעתי עליו. לא ידעתי שיש אדם כזה כלל.
"טוב," אני מנסה לייצב את קולי. "ג'ורג' אמר משהו אז בחדר. שהוא מת. הוא אמר משהו כמו 'בעצם, זה טוב שסיימון מת'," אני מחקה בקול עמוק את הקול של ג'ורג' כשחלחלה חודרת אל עצמותיי.
החוקר בסטיל בוהה בדן בעיניים פעורות שכמעט יוצאות מהמקום.
לחוקרים לא אמור להיות איזשהו סוג של פוקר פייס? הם לא מדוכדכים תמידית או משהו כזה?
אם אני מצליחה לשבור את המסיכה הזאת, כנראה שהמידע על האיש הזה רציני בהחלט.
"דן, מה יש?" אני מעבירה את מבטי לדן, שאגלי זיעה מבצבצות על ראשו.
"את לא אמורה לשמוע את זה, אמילי." דן מלקק את שפתיו בלחץ. "צאי החוצה בבקשה. נקרא לך עוד רגע."
אני נאנחת שוב. "בסדר," אני משתכנעת, קמה בכבדות וצועדת אל עבר היציאה מהחדר.
אני מחוץ לחדר במשך ארבעים דקות רצופות.
אני מנסה להעסיק את עצמי. שותה מים, מברברת על שטויות עם המזכירה של החוקר בסטיל, ברנדה, הולכת לשירותים, פעמיים, ואפילו מספיקה לסנן שיחה נכנסת מבראיין.
ה'עוד רגע' של דן נהפך לעשר דקות שנהפכו לרבע שעה שנהפכו לעשרים דקות ואז לארבעים מורטות עצבים. על מה הם מדברים שם כל כך הרבה, לעזאזל?
ולבסוף הדלת נפתחת. דן והחוקר בסטיל לוחצים ידיים לאות הסכמה ושלום, ודן כמעט גורר אותי למכונית.
"מה קרה?" זה הדבר היחיד שאני מצליחה להוציא מפי.
דן מתיישב במושב הנהג ואני נמצאת לידו. הוא מעביר יד בשיערו במתח, והמבט בפני מבולבל. אני אבודה.
אם יש משהו שהצליח להפחיד עד שד העצמות את החוקר בסטיל ולגרום לדן להיות חסר מנוחה, מה שלא קורה, בואו נראה... אף פעם, אז משהו רציני קורה.
הו כן, לגמרי רציני.
אני לא רוצה ללחוץ על דן. אני יכולה לעשות את זה, כן, אבל אני מחליטה שנמאס לי.
הוא יספר לי אם ירצה בכך. אני לא באה ממקום של לנסות לסחוט ממנו מידע. למרות הכל, יש לי כבוד לאדם הזה.
לעזאזל, הוא אבא של בראיין.
ולפתע עולה בי מחשבה שגורמת לי רצון לצחוק כל כך חזק עד דמעות מכמות האירוניה או לבכות על כך כל כך הרבה.
אני מסתובבת עם אבא של בראיין, יותר מאשר אני מסתובבת עם בראיין עצמו.
זה חידוש. אני לא חושבת שאני בקטע של מבוגרים.
ובעוד אני מתלוצצת ומשועשעת ביני לבן עצמי, אני לא שמה לב שהגענו לביתי.
אני מודה לדן, שוב כמו כל פעם, ודרכינו נפרדות בשביל גישה לשתי דלתות שונות אך קרובות.
בבית, סשה ישנה שנת יופי רצינית, ואני מחליטה שזה הזמן שלי לפנק את עצמי. אני ממלאה אמבטיה עם סבון בריח לבנדר, ובזמן שהיא מתמלאת לעצמה אני הולכת לחדרי.
אני פושטת את בגדי, בזה אחר זה, ואני חייבת לציין שזה לאחר שבדקתי כי התריסים והחלונות סגורים. אני מלפפת את המגבת סביבי ומתהלכת בזמזומי שירים לחדר האמבטיה.
המים הספיקו למלא את כל האמבטיה, אז אני סוגרת את הברז.
אני שוקעת בשקט של עצמי כשאני מפעילה מוסיקה נעימה מהאייפוד שלי.
המנגינה של 'River Flows On You' ממלאת את החלל, ואני פושטת את המגבת מסביבי ונכנסת לאמבטיה הריחנית והנעימה שלי. הקצף מכסה את כולי, ואני נכנסת אפילו עמוק יותר, כשהמים החמים על גבול המכווים נוגעים בגופי ומרגיעים כל שריר ושריר דואב.
המנגינה ממלאת את אוזני, את מחשבותי, סוחפת באופן לא יתואר, וסוף כל סוף מזה שבועות אני יכולה לשקוע בשקט של עצמי.
טוב, לא לכל כך הרבה זמון.
עיני נפתחות בפתאומיות כשהמוסיקה באייפוד מפסיקה לפתע.
אני לא מאמינה למראה עיניי.
"מה לעזאזל אתה עושה כאן?!"