Great Danger

פרק 27 - חלק ב'

18 לאוקטובר 2015

אני שוכבת במיטה, לבדי, ממצמצת אין ספור פעמים ומנסה להעלים את הדמעות.
אני מטומטמת. אני מודעת לזה שאני מטומטמת, ואני לא מנסה לעשות עם זה משהו.
טיפשה ומטומטמת. איך נתתי לזה לקרות? איך יכולתי לפגוע ככה בסם? איך יכולתי להגיע למצב כזה, שבו אני שוכבת במיטתי לאחר שבראיין הבין שבגדתי.
אמנם לא בו, אך באמונו. יצאתי עם סם, ולמרות זאת לקחתי אליי את בראיין, חיבקתו אותו עם גופי, עם שריריי הפנימיים, בשעה שהוא לא יודע שסם ואני עוד ביחד.
בגדתי באמונו בי. איזו מין אישה אני? איזו מין אישה עושה דבר כמו שאני עשיתי?
ועכשיו נשארתי לבדי, לאחר שבראיין קם ממני, בהה בי בפרצוף מבולבל, סינן כמה שהוא מאוכזב ממני ולא יודע מי אני יותר, והותיר אותי ערומה ושבורה על המיטה.
ועכשיו אני בוכה בשקט, דמעות פוצעות, ואני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שבראיין צריך להרגע ולהקשיב לי, וזה יקרה, אבל סם...?
סם לא ייסלח לי. דפקתי לעצמי הכל. אני תמיד דופקת לעצמי הכל. ועכשיו נותרתי בלי סם, בלי בראיין, ללא אדם שיהיה לו איכפת ממני מספיק, אה, ובלי עבודה.
אריאל תהרוג אותי.
אני חושבת על כך שאריאל ואני כמעט ולא מדברות. היא עם חייה, אני עם חיי מלאי התהפוכות, ועכשיו אני לגמרי לבדי.
אני מרימה את הפלאפון שלי, מחייגת את המספר של סם.
הוא חייב להקשיב לי. הייתי מטומטמת, הוא יודע את זה כמו שאני יודעת את זה.
אני מגיעה ישר למשיבון הקולי.
"סם..." קולי חנוק, ואני יודעת שאולי הוא יתעלם מההודעה הקולית, אבל אני חייבת לדבר איתו. "הייתי אומרת לך שזה לא מה שאתה חושב, אבל זה בדיוק מה שאתה חושב שזה. סם, אני כל כך מצטערת. זה לא היה אמור לקרות בכלל, ואתה יודע את זה. אבל בראיין הופיע וזה... זה פשוט קרה. זה עורר בי רגשות אחרים, ישנים, שחשבתי שנשכחו מזמן. טעיתי, ואני כל כך, כל כך מצטערת. אנחנו חייבים להפגש, ללבן את העיניינים. אי אפשר להשאיר את זה ככה." ואני מתייפחת ומסיימת את ההודעה הקולית, סוגרת את הפלאפון שלי.
מה אני עושה עכשיו? אני באמת לא יודעת.
אני קמה בזהירות מהמיטה, עיניי הדומעות נפוחות וצורבות. אני חייבת מקלחת.
אני ניגשת למקלחת, מפשיטה את ההלבשה התחתונה שעוד הספקתי ללבוש, ונכנסת תחת המים החמימים שאני מקווה שישתפו ממני את ההרגשה המגעילה הזאת.
המים לא עוזרים, והדמעות שלי מתערבבות יחד איתם, אבל אני בוררת במוחי ומנסה להבין מה קרה לי היום, לפני כשעה, כשבראיין ביקש ממני להתפשט ולא יכולתי להענות לכך.
התפשטתי מולו בעבר. הייתי עושה לו פיתויים באמבטיה, הייתי מתגאה בכך שרזיתי.
אך היום... אלוהים, כשהוא ביקש ממני להתפשט מולו, בשבילו, הכל חזר אליי במהירות מטריפה. העיניים הצוחקות, הלגלוג, הכאב, הצמיגים העגולים מסביב לבטני שהזכירו לי עד כמה אני לא בסדר. עד כמה שאני שמנה, לא כפי שהחברה מכתיבה לי להיות. למה שמישהו ירצה אותי? שמנה לשעבר. אופי של שמנה. אני תמיד אדע שהייתי ילדה שמנה, אי אפשר לברוח מזה.
הלוואי שהיה אפשר לברוח מזה, מעצמך, אבל אי אפשר. צריך להתמודד עם זה, לקבל את מי שאתה למרות שאנשים מסתכלים על זה בעין לא יפה. הרמת הגבה המתנשאת, הצחקוקים הקולניים, כשהייתי הולכת לים ולבריכה, כשהייתי משילה מעצמי את הבגדים בפומבי במקומות האלה. אני צריכה ללמוד לחיות עם זה. בגלל זה לא יכולתי לנשום, לזוז, כשבראיין הסתכל עליי היום בעיניים הכחולות האלה, המדהימות, שרצו אותי, לא את ורוניקה, ולא אף אחת אחרת. אותי.
קשה להאמין. אני מחייכת בציניות תחת למים הזולגים על גופי והדמעות שמסרבות להיעלם. זה ממש מגוחך. אחרי כל השנים האלה, הוא רוצה אותי. ואני, קלה להשגה באופן שלא יתואר, נותנת לעצמי ליפול לרגליו מבלי לחשוב פעמיים.
בעקבות כך ויתרתי גם על סם.
אלוהים יודע מה אני מפסידה בגלל שאני לא יכולה להוציא את העיניים הכחולות האלה מהמערכת שלי. אני בודדה ופגועה ועצובה ואני הבאתי את זה על עצמי, לא אף אחד אחר.
אני מסיימת להתקלח, מנגבת את גופי במגבת נעימה. עורי אדום והאדים באוויר מצביעים על כך שנשארתי במקלחת זמן רב מן הרגיל. והתקלחתי במים שורפים, שקיוותי שישרפו את המחשבות שלי, את השומנים שהיו לי, את השנאה העצמית וחוסר הבטחון.
אני מתנהגת כמו רובוט. לשים תחתונים. יופי, עכשיו חזייה. חולצה. להכניס רגל אחת למכנס, ועכשיו את השנייה. מחשבות מכניות. אני לבושה ומסורקת, ואני רוצה להחליף מצעים. הם מלאים בריח של בראיין. בבושם המתוק-מתוק שלו, ריח שיהיה קשה לי לשכוח זמן רב. הבטן מתהפכת לי כשאני שולפת את המצעים מהמזרן בכוח, וגל של הריח שלו פוגע בפניי.
אני מבינה ששום סם בעולם לא היה יכול להחליף לי אותו. אבל הדרך שבה זה נעשה... הדרך שבה סם גילה... אני אפילו לא חשבתי על זה. סם נעלם מראשי ברגע שבראיין דפק על דלת חדרי. שכחתי מי אני, מה אני, מה הוא עשה. הכל נעלם כלא-היה כשעיניו הנדירות של בראיין קדחו חורים חמים בעיניי הירוקות, ודבר לא היה משנה את זה.
אני אוהבת את בראיין. זה ברור כשמש.
האם האהבה הזאת שלי תספיק לו? האם הדרך שבה אני נראית, שבה גופי נראה, האם זה יספיק לו?
האם אני היחידה שאוהבת? תמיד אומרים שבכל זוגיות יש אחד שאוהב יותר. האם אני זה האחד הזה? אלוהים, אני מפחדת. אני לא רוצה שהוא יכעס עליי. עם הפגיעה שלי בסם אני אוכל להתמודד. לא עם של בראיין, לא עם של בראיין.
במחשבה מהירה אני רצה למטה, פותחת את דלת הכניסה לבית, טורקת אותה מאחורי וחוצה את שביל הגישה שמפריד בין ביתו של בראיין לביתי.
אני חייבת לראות אותו. אני חייבת לדעת שהוא לא כועס, אני חייבת לדעת ש... אני חייבת לדעת אם הכל בסדר. אני חייבת.
אני דופקת בחוזקה ובמהירות על דלת כינסתו לבית של בראיין. הוא הלך ממני לפני שעה בפרצוף מאוכזב, ואני לא יכולה לסבול את הידיעה הזאת שהוא מאוכזב. ממני. דלת הבית נפתחת לרווחה ובראיין, בעיניים פקוחות לרווחה, כבויות, בוהה בי. אני, עם מכנס הטרנינג האפור הבלוי שלי, ועם חולצה לבנה נופלת, עומדת מולו חסרת בטחון ועם עיניים אדומות מבכי.
הוא מושך בידי בחוזקה, טורק את הדלת מאחורי. ואני בתוך זרועותיו החזקות, נושמת את ריחו לקרביי. אני לא יכולה לעזוב אותו. זה קשה מדיי.
"אני מצטערת, אני כל כך מצטערת שלא-"
בראיין קוטע אותי. "אמילי, אני יודע. תפסיקי עם הרחמים העצמיים האלה שלך." הוא ממלמל, ואולי הייתי נפגעת, אך עם טון הדיבור שבו הדברים נאמרו ופניו שנקברות בקימור צווארי, זה נשמע כאילו הוא מתייסר על עצמו, לא עליי.
הוא מתנתק, מחזיק בפניי בשתי ידיו ומסתכל עליי עמוק בעיניים הכי כחולות בעולם. "למה לא אמרת לי?" הוא לוחש בשקט.
אני מבולבלת. "למה לא אמרתי לך מה?" אני לא יכולה להתיק את עיניי מעיניו.
"שאת עדיין עם סם," קולו מתחזק קצת. "הייתי צריך לראות את הפרצוף שלו כשאני שוכב מעלייך... בתוכך..." הוא בולע רוק.
אני ממצמצת. הדמעות לא מאחרות לבוא, ואני לא מוחה אותן. "פחדתי שאם תדע, תעזוב."
בראיין מוחה את דמעותי. "לא הייתי עוזב אותך, אמילי. אני בחיים לא... אני לא...אין מצב ש..." הוא מגמגם, לא מוצא את המילים. "לא הייתי הולך. אני..."
אני בוכה חזק יותר. "אני יודעת. זה רק אני והפחדים שלי. אני כל כך מטומטמת."
"את לא מטומטמת. וזה בסדר לפחד."
אני מנידה בראשי, ידיו עדיין על לחיי. "אני טיפשה. אתה בטח שונא אותי." אני לא מצליחה לעצור את עצמי, ופולטת את הפחד הכבד מנשוא.
גבותיו המושלמות של בראיין מתרוממות, עיניו נפערות בהלם והוא מביט בי במבט לא מאמין. ואז הוא מושך אותי בחוזקה שוב אל זרועותיו, מנדנד אותי מצד לצד וממלמל. "אני לא שונא אותך, ילדה מתוקה, טיפשה, חסרת בטחון עצמי. אני רחוק מלשנוא אותך. מה גרם לך לחשוב ככה? זה אני?" אני בולעת יפחה. אסור לו לדעת בשום אופן, שהכל בגלל ההתעללות הנפשית שעברתי על ידיו ועל ידי חבריו לספסל הלימודים. אסור לו לדעת את זה בשום פנים ואופן. הוא לא יסלח לעצמו. בראיין מחזיק את ידי ומוביל אותי לחדרו. אני שמה לב כי אנחנו לבד בבית.
"אמילי," הוא מתנשף, כשאני עומדת באמצע חדרו המוכר. "זה בגללי, נכון? זה הייתי אני. כל השנים האלה... שאמרתי לך את כל הדברים האלה..."
הוא מביט בי, ואני לא יכולה לפענך את מבטו. הוא מפחד? הוא כועס? הוא מבוהל ממני? מעצמו?
ואני לא מוצאת את המילים לענות לו. אני לא יכולה לענות לא, כי אם אני אגיד שלא, אשקר.
אני משפילה את ראשי לרצפה. אני שומעת אנחה, כמעט כמו התייפחות, ואני מרימה את ראשי במהירות בשביל לצפות בבראיין מק'קול, החזק, היפהפה והמיוחד מתפרק מולי בפעם הראשונה בחייו.