Great Danger

פרק 9

26 לאוגוסט 2015

אני פורצת החוצה אל הרחוב הקר, והאוויר פוגע בי ובפניי ומעיף את שערי החום לכל עבר.
אני לא אבכה. אני לא אבכה. אני לא אתן להם את הסיפוק הזה, של לפגוע בי.
אני מעיפה את שיערי בעצבנות מפניי וצועדת במורד הרחוב הריק, כשאני שומעת צעדים מאחוריי.
"אריאל, לכי מפה. אני לא רוצה לדבר עם אף אחד."
היא לא עונה ואני שומעת את הצעדים מתקרבים שוב.
"אריאל, תפסיקי. אני רוצה להיות לבד." אני ממשיכה ללכת, עדיין עם גבי אליה.
היא שוב לא עונה ואני שומעת את הצעדים שוב ושוב.
"אריאל!" אני מסתובבת בעצבנות, מעיפה את השיער מפניי.
הגבות של בראיין עולות מעלה. "אני לא אריאל, אמילי."
"מה אתה עושה פה?" אני יורקת.
אני מתעלמת ממנו ופונה עם גבי אליו, ממשיכה ללכת במורד הרחוב, כשבעצם אין לי מושג לאן אני הולכת.
"לך לורוניקה. כולם יודעים שהיא שרמוטה מזדיינת. זה מה שכל הזמן הזה רצית." אני אומרת כשאני שומעת את הצעדים מאחוריי שוב.
"מה, את מקנאה?" קולו המלגלג של בראיין נשמע מאחורי.
אני נעצרת ומסתובבת אליו, פניי זעופות. "היית מת שאני אקנא."
הוא צוחק ומניד את ראשו. "אף אחד לא יכול לדעת."
הוא מקנטר אותי?
"אוך!" אני דופקת את ידי בראשי כשאני מסתובבת שוב וממשיכה ללכת. "תלך מכאן."
"ואם אני לא רוצה?"
"בראיין!" קול צווח מאחורינו. זאת ורוניקה.
בראיין מסתובב במהירות ומגלגל את עיניו. "מה, ורוניקה?"
"בוא כבר! אתה מפספס את הכל!"
"מפספס את מה?"
"בן וטום הולכים מכות."
"לא אכפת לי, ורוניקה. תכנסי חזרה הביתה. אני כאן עם אמילי כרגע."
ורוניקה צוחקת. "עם השמנה הזאת? מה יש לך לעשות איתה?"
פניו של בראיין מזדעפות ועיניו מתעננות. "לכי מכאן, ורוניקה."
היא מסננת קללה בין שפתיה המלאות ומסתובבת חזרה לתוך הבית.
"תלך איתה. אמרתי לך שאני לא רוצה להיות איתך כאן."
"גם זה לא ממש מעניין אותי."
אני מכווצת את גבותיי מעל עיניי, כועסת. "ואותי לא מעניין שאותך לא מעניין. אני רצינית, תעוף מפה!"
הפגיעה שהרגשתי במעגל הופכת בשניות לכעס מטריף. אלוהים, אני כל כך כועסת. באיזה קטע הוא משפיל אותי ככה, גורם לי לצפות למשהו שחשבתי בחיים לא יקרה ואז גורם לי להבין שזה באמת לא יקרה, אבל מול כולם? הוא גורם לי להרגיש חלשה, להראות לא נחשקת ומחזיר לי את כל חוסר הביטחון שבחיים לא באמת נעלם.
"תפסיקי לצעוק. שלוש בלילה."
"מעניין לי את התחת," אני מסננת בכעס. "אני כל כך כועסת עכשיו שאני יכולה... לא יודעת!"
"יכולה מה?" הוא מחייך חיוך עקום ומגחך.
אני מנידה בראשי לשלילה, מבינה שלא משנה מה אגיד זה רק יעצבן אותי יותר. אני מסתובבת וממשיכה ללכת. אני מתכווצת כשהאוויר הקר פוגע בגופי שוב והעור שלי מסתמר.
"קר לך?" בראיין שואל שהוא רואה כנראה את רעידותיי.
"מה לך אכפת בכלל," אני אומרת בקול כעוס.
"אכפת," הוא מסנן, מתחיל להתעצבן. "תפסיקי ללכת בכיוון הזה. את בכל מקרה הולכת בכיוון הלא נכון."
אני נעצרת ומסתובבת, בפעם המאה לאותו לילה. "לא אכפת לי שאני הולכת בכיוון הלא נכון. כל עוד זה רחוק יותר ממך, ככה זה יותר טוב."
"לא הבנתי למה את כועסת עליי בכלל?!"
אני צוחקת צחוק עצבני. "אתה חתיכת אידיוט בן זונה."
אני באה להסתובב שוב, והוא מחזיק חזק בידי ומושך אותי אליו.
"למה את כועסת?" הוא שואל שוב, מסתכל אל תוך עיניי.
אני בולעת את רוקי, מסתכלת עמוק אל תוך עיניו הכחולות שזוהרות באור המעומעם של המנורה הצהובה ברחוב.
"כי גרמת לי להראות מושפלת." אני לוחשת. "וכי אני שונאת אותך ואתה מעצבן אותי."
"למה את שונאת אותי?" הוא לוחש גם.
אני מכווצת את עיניי. "מה אתה מנסה לעשות?"
"אני? כלום," הוא אומר כשהוא מושך אותי אליו ומצמיד את גופו לגופי.
"תפסיק, אני רצינית." אני לא רוצה להיות קרובה אליו ככה. למה? בשביל שילך ויתנשק עם ורוניקה ישר אחרי שיבצע בי את זממו?
"נו, אני יודע שאת רוצה את זה. שנינו הרגשנו את זה כשרקדנו, לא?"
האלכוהול שזורם בעורקי גורם לי לבלוע רוק ולהסתכל עליו במבט פעור. חתיכת חוצפן, איך הוא מרשה לעצמו לשחק בי ככה?
"כן, טוב זה היה לפני שבלעת את ורוניקה מול הפרצוף שלי!" אני צועקת, מתרחקת ממנו בדחיפה.
"אמילי," הוא אומר, רץ אחריי שוב ותופס אותי בידי בפעם השנייה. "אני מצטער, אוקיי?"
"לא."
"נו," הוא שוב מסתכל על עיניי.
הפגיעה מקודם עולה כשאני נזכרת בפרצופים של כולם מסתכלים עליי וצוחקים.
"בראיין, תפסיק." אני מקבלת סחרחורת כי אני מנסה להחזיק את גוש הדמעות חזק כל כך, עד שאני לא נושמת.
הוא מתקרב אל פרצופי. "בגלל זה את פגועה, נכון? כי לא נישקתי אותך?" הוא שואל ומחזיק את פניי בשתי ידיו.
כמעט ואני לא מצליחה להחזיק את הדמעות בשתי עיניי, שעולות על גדותיהן מרוב רגש שמנסה לפרוץ במשך שנים על גבי שנים.
אני לא זזה כשהוא מתקרב אלי. אני לא רוצה את זה. הפעם, אני לא רוצה שהוא ינשק אותי. אני לא רוצה שהנשיקה הראשונה שלי בגיל 18 תקרה עם בראיין מק'קול אחרי שהוא פגע בי כל כך ברמה שלא מתאימה גם לו. אני לא רוצה לבזבז את כל שנותיי שבהן חיכיתי להתנשק עם מישהו שאני באמת אוהבת. אמנם עכשיו הייתי יכולה להתנשק עם מישהו שאני אוהבת, אבל ידעתי שהוא לא אוהב חזרה.
וזה עשה את כל ההבדל.
כשהוא בא להניח את שפתיו על שפתיי אני מזיזה את ראשי ימינה והוא מנשק את הלחי שלי נשיקה רכה.
הוא מתרחק, מופתע, ומסתכל עליי.
הוא מתנשף בחוזקה כשהוא רואה את הדמעה הראשונה בורחת מזווית עיניי. אני בולעת את רוקי שוב ושוב, מנסה לעצום עיניים בשביל לייבש אותן, מפסיקה לנשום ל20 שניות, מסתכלת על המנורה הצהובה החזקה. כלם לא עוזר לי לייבש את הדמעות. כל התרגילים שתרגלתי במשך שנים, כלום לא עוזר לי עכשיו. אני כל כך פגועה ממנו ויותר מעצמי, שנתתי לעצמי להתאהב בילד חסר רגשות ובאדם שמה שמעניין אותו זה לזיין ולנשק ולספר מול כולם.
"למה את בוכה?" הוא לוחש, קולו חנוק בקושי.
"בגללך!" אני צורחת, מתפוצצת. "אתה משגע אותי! אתה רוצה לנשק אותי, מנשק את ורוניקה. אתה יורד עליי כל הזמן, כאילו שאם הייתי ילדה שמנה זה אומר שאין לי רגשות. סבלתי אותך ואת החברים המפגרים שלך כל כך הרבה שנים, ועד שמגיע הרגע שחשבתי שקצת השתנת, רק טיפה, אני מגלה שזה פשוט פאקינג לא נכון! היו ימים שהייתי חוזרת הביתה בוכה בגללך ובגלל השטויות שלך! ורוניקה המטומטמת הזאת לא עזרה לי בכל המצב הזה. אתה רוצה אותי, לא רוצה אותי, ואז רוצה אותי שוב, וכל זה רק בשביל לנשק אותי ובטח לספר לכולם שנישקת איזה מישהי בתולת שפתיים. אתה חתיכת ילד חרא."
אני מתנשמת ומתנשפת, כשהדמעות מציפות את המילים והרגש חונק אותי בכל מילה שאני אומרת.
אני לא רוצה לבכות לידו. בבקשה לא.
"את בתולת שפתיים?" זה הדבר היחיד שהוא אומר.
"כאילו שלא ידעת את זה," אני אומרת, מניפה את ידיי לכיוונו בתבוסה.
"ל-לא," הוא מגמגם, מבולבל. "איך?"
"איך מה? איך אף אחד לא נישק אותי אף פעם? לא יודעת, אולי בגלל שאף אחד לא רצה לנשק ילדה שמנה לשעבר שפשוט לא אוהבים!" הכעס שלי נכבש על ידי השתנקות בחיפוש אחר אוויר.
"פשוט תעזוב אותי, בראיין. לך תנשק את ורוניקה, האודם הוורוד שלה מחמיא לך לפרצוף." אני עוקצת, ומסתובבת שוב. לא בא לי לראות אותו עכשיו. לא בא לי לראות אותו בכלל.
הפעם כשהוא מושך אותי לכיוונו, הוא לא נותן לי מקום לחשוב, או לנשום, או לקלוט. זה קורה מהר מידיי.
הוא מרסק את שפתיו על שפתיי, מנשק אותי בחוזקה. אך שפתיו הן עדינות ורכות, מה שגורם לי לבלבול.
מה? רגע, מה?
הוא פולט אנחה חנוקה, ומעביר את ידיו מפני אל שערות ראשי, מעמיק את הנשיקה.
בהתחלה, אני קופאת. אני לא מבינה מה הוא עושה, והוא מתחנן שאתן לו גישה ואפתח את שפתיי.
הוא מנשק אותי באיטיות, ברכות, שפתיו צמאות אל שפתיי. הוא מעביר את אצבעות ידיו בין שערותי, ואז אל גבי ואז הוא חופן את ישבני. אני מחזירה לו נשיקה, מתודלקת באלכוהול. הוא מכניס את לשונו החמימה אל פי, חוקר ומלקק ומעביר רעידות מקדקוד ראשי עד אצבעות רגליי. לשוני פוגשת בשלו בהיסוס, והוא פולט עוד גניחה חלושה. כשהוא מתנתק ממני, הוא בוהה בעיניי הירוקות-אפורות עם עיניו הגדולות, מצחו צמוד אל מצחי. "פאק," הוא לוחש, ומנשק אותי שוב.
ואז אני קולטת מה אני עושה. אני מתנשקת עם בראיין, אותו אחד שירד עליי, צחק עליי, השפיל אותי בדיוק הרגע מול כולם, ושהשפתיים המדהימות האלה היו מרוחות באודם של ורוניקה רק לפני עשר דקות.
אני מתנתקת ממנו במהירות, בלית ברירה.
"מה קרה?" הוא שואל.
"אני לא יכולה," אני ממלמלת. "רק הרגע..."
הפגיעה הייתה ברורה בעיניו. "לא אכפת לי. זה היה שטויות. תמיד רציתי אותך, אמילי. מהרגע שראיתי את פנייך מסתכלות עליי מהוויטרינה הגדולה כשהגענו בפעם הראשונה הביתה. מאז," הוא לוחש וחופן את פניי בפעם השנייה. "ועכשיו... אחרי שרזית והתעצבת, ואלוהים איזה ציצים ותחת נהיו לך," הוא מצחקק, "עכשיו בא לי אותך אפילו יותר."
אני מכווצת את עיניי. זה לא יכול להיות הגיוני. משהו כאן מריח לי מסריח.
הוא מתקרב אל פניי שוב, אבל אז שנינו נבהלים וקופצים אחורה.
"בראיין, נו? נישקת את הבתולה?" קולו של טום בוקע מאחורינו.
בראיין מכווץ את גבותיו ומסתובב אחורה. "טום? מה אתה עושה כאן?" פניו של טום נגלות לעיניי מתחת לתאורה של פנס הרחוב.
אלוהים, הוא מפוצץ. יורד דם משפתו התחתונה, מאפו, ומחתך שמעל לגבה שלו. העין השמאלית שלו התחילה כבר להתנפח.
"מה אני עושה כאן?" טום מגחך. "מה אתה עושה כאן?"
"לך מכאן." בראיין מסנן בין שפתיו.
"מה? חשבתי שאתה רוצה שנראה," הוא מצביע עליי.
"נראה?" אני אומרת, מבולבלת.
בראיין נאנח, וצובט את גשר אפו.
נופל לי האסימון. "קראת להם לבוא לכאן ולראות אותנו..." אני לא יכולה להגיד את המילה. חתיכת בן זונה! ידעתי, ידעתי שאסור היה לי... פאק, פאק.
בראיין מסתכל עליי במבט חושש. כדאי לו לחשוש, כי אני מתקדמת אליו ומחטיפה לו את הסטירה הכי חזקה שאני יכולה לגייס. "צדקתי, חתיכת מזדיין. אתה וורוניקה קורצתם מאותו החרא. אין ספק שאתם מתאימים אחד לשני."
והפעם אני לא מסתובבת למטה כי אני יודעת שאני מתקדמת בכיוון הלא נכון. אני הולכת קדימה במהירות ותוקעת את כתפי בזרוע החזקה של בראיין. הוא שם יד על לחיו ומסתובב אליי במבט מופתע. אני מתקדמת בהליכה מהירה במעלה הרחוב חזרה לבית. אני שומעת את טום צוחק, טופח לו על הכתף ואומר לו "אה אחי, היה שווה את הסטירה?"
"תסתום את הפה, הומו מזדיין," בראיין מסנן אליו חזרה. טום אומר לו משהו, אך אני לא שומעת. אני מתקדמת מהר מידיי ומתרחקת מהם, כך שקולם כבר לא נמצא בטווח שמיעתי.
כשאני נכנסת לבית אני מחפשת את אריאל בעיניי. היא יושבת על יד הבר, מקפיצה את רגליה בעצבנות.
"אריאל?" אני שואלת.
היא מסתובבת במהירות. "אמילי, אלוהים!" היא צווחת ומחבקת אותי. "אלוהים, רציתי ללכת אחרייך אבל לא נתנו לי!"
"זה בסדר," אני ממלמלת.
"מה קרה שם בחוץ?" היא שואלת, רואה את עיניי הנפוחות מדמעות עצורות. "ראיתי שבראיין יצא אחרייך."
"כן, אני אספר לך מחר. אני רק רוצה להגיע הביתה ולישון." קולי חנוק. אריאל מקמטת את מצחה ומחבקת אותי חזק.
"בואי נעוף מכאן." אריאל מסננת בשיניים חשוקות. היא מחבקת לשלום את הנער החמוד, מנשקת אותו קלות על שפתיו ומסתובבת אליי. אני מרימה גבות בהפתעה.
אנחנו הולכות לכיוון היציאה כשאני בוהה בה בחצי חיוך. "את תצטרכי להסביר לי הכל, את יודעת."
היא מהנהנת, קורנת. "מחר."
אני מסכימה איתה, ואנחנו נוסעות אל ביתי. היא מורידה אותי ומושיטה לי מסטיק. "קחי, שלא ישימו לב לריח."
אני מודה לה ומכניסה את המסטיק לפי. אריאל נוסעת, ואני מסתכלת על אורות מכוניתה מתרחקות עד שהיא נעלמת באופק.
אני מתהלכת לבית בגרירת רגליים, וכמעט צורחת כשאני נכנסת פנימה ורואה את ארון הזכוכית המוצג לראווה בכניסת הבית מנופץ על הרצפה.
"מה לעזאזל הלך כאן?!" אני צווחת.
שקט.