Great Danger

פרק 15

1 לספטמבר 2015

אני שוכבת במיטה אצל בראיין בחדר במשך שמונה שעות, כששריריי רגליי מתוחים וכואבים. פרקי האצבעות שלי מלופפות בפד לבן לאחר שהרופא ניקה את הזכוכיות מעורי, ועכשיו אני בקושי יכולה להרים כוס או להחזיק משהו ביד.
קלרה וסשה בבית החולים. הפציעה של סשה ברגל חמורה ונוצרה מסכין חדה והדקירה דיי רצינית ועמוקה.
קלרה עדיין מחוסרת הכרה. מסתבר שנפלה חזק במדרגות לאחר שאחד המאבטחים המפחידים רדף אחריה, והשאיר אותה שם כי חשב שהיא מתה.
והיא בהחלט בסכנת מוות. יש לה בצקת רצינית במוח שחייבת לרדת בזמן הקרוב. הרופאים סביבה כבר שעות אם לא ימים. אני פוחדת פחד אימים. איבדתי אימא אחת. אימא שלא הכרתי, אימא שזרקה אותי לכלבים. איבדתי אימא שלא היה אכפת לה ממני כנראה, איבדתי אדם שהיה יכול להיות כל עולמי. לחבק, לנשק, להיות שם כשצריך.
אימא עם קשר דם. הדבר האמיתי שבחיים לא הרגשתי. ללא אחיות, ללא מישהו שאני יודעת שמיוצר מאותם הגנים שאני מיוצרת. אימא שאני אדע מה לקחתי ממנה באופי, או אולי משהו שלקחתי ממנה במראה. מאיפה עיניי, האם אימא שלי הייתה יפה? האם העיניים שלי ממנה, או שמא באבי? החסרון של הידע הזה בחיים שלי פוגע בי בצורה די עוצמתית.
אבל כל זה לא עניין אותי כרגע, כשקלרה בסכנת מוות ממשית.
ואני בהחלט לא מוכנה לאבד אותה. לא רוצה לדעת מהו חיסרון של אימא עד הסוף. לא רומה לדעת מה זה לגדול בלי אימא, למרות שגילי כבר די בוגר. חיסרון ואבדה של אימא כואבת בכל גיל. מחזירה אותך לבכות כמו ילד קטן, להזכר בליטופים שלה, למרות שלא קיבלתי הרבה כאלה (ויכולתי גם לא לקבל בכלל) להזכר בחיוך שלה ובעיניים שלה ואיך שהן מתכווצות בפינות כשהיא מחייכת.
כאב ממשי לופט את חזי כשאני מתכרבלת ככדור חזק יותר ממה אני כבר ככה. בראיין מודאג ממני ומהמצב שלי, ומפחד שג'ורג' עלול לחזור כל רגע. אני לא בבית ואין לי מושג מה עם הבית שלי בכל מקרה. אני לא חושבת שהדלת נעולה, ואני מפחדת פחד אימים שג'ורג' יגלה שאני לא בבית. ואז איפה אני יכולה להיות אם לא בבית של בראיין? לא אצל אריאל, זה בטוח.
ואריאל? אריאל השתגעה. אחרי כמעט יומיים שבהם הייתי תחת הכותרת חטופה ולגמרי נעדרת אריאל כמעט איבדה את העשתונות. כשהיא גילתה שלא מוצאים אותנו כמשפחה, היא הייתה בטוחה שעברנו או משהו בלי להגיד לאף אחד.
כשהיא הגיעה לבית שלי וגילתה שהדלת פתוחה אך החפצים שלנו בפנים, היא באמת השתגעה.
היא הייתה בטוחה שמשהו קרה. ואם לא עזבנו ולא נשארו עקבות ממשפחה שלמה-זה לא משהו טוב.
לקח לחוקרים יובלות להרגיע את אריאל עד שהיא יכלה לחבר משפטים שלמים מבלי לחוות התקפי חרדה ולחץ.
וכשהיינו תחת הכותרת נעדרים? היא לא יצאה מהבית במשך כל שאר היום.
דפיקה רמה בדלת מקפיצה את גופי שהסתתר תחת הפוך העבה, והדלת נפתחת קלות.
הפנים היפהפיות של אריאל מציצית דרך סדק הדלת הרך. "את ערה?"
אני מהנהנת ומסמנת עם ידי שתבוא על יד המיטה. היא פותחת את הדלת לרווחה, פניה מביעות שום דבר חוץ מלחץ.
"את בסדר?" היא שואלת וקולה רווי בהלה.
"אני בסדר, אריאל," אני מנסה להרגיע אותה. "כבר לא כל כך כואב לי, את יודעת?"
היא מחייכת חיוך קטנטן ומתיישבת על ידי במיטה. עינייה מצועפות ספק מעייפות וספק מכעס ובהלה. השעה אחד בלילה ולא זזתי מהמיטה אפילו לא בשביל לאכול.
"את בטוחה שהכל בסדר?" הקול הקטנטן שלה חנוק.
אני מהנהנת. "כן. בבקשה אל תרגישי רע עם עצמך בגלל המצב. הכל יהיה בסדר." אני מוצאת את עצמי מנחמת אותה במקום שזה יהיה ההפך, אך זה לא כל כך מעניין אותי.
אריאל נשכבת על ידי ומחבקת אותי חזק. "אני כל כך מצטערת," היא מייללת לעיקול צווארי ומחבקת אותי חזק אף יותר.
"זה בסדר," אני ממשיכה להתעקש ומחבקת אותה חזק חזרה.
היא הייתה כל כך חסרה לי. אריאל אצל בראיין כבר מאתמול, והיא ישנה איתי במיטה אצלו בחדר והוא ישן בסלון. אין לה מושג מה היה לפני... לפני שג'ורג' לקח אותי כבת ערובה עם אקדח שצמוד לגופי.
תכננתי לספר לה, באמת שתיכננתי. פשוט לא מצאתי את הזמן המתאים, והייתי אסירת תודה כלפני בראיין שהסכים לארח אותה למרות שהיא לא יודעת מה היה בנינו כלל.
הנשימות של אריאל נרגעות שניות לאחר שהיא מפסיקה עם היללות. אלוהים, היא שפוכה.
הלוואי שיכלתי להרדם גם. כל פעם שאני עוצמת עיניים, אני מדמיינת את הפנים של קלרה, חבושות בתחבושת לבנה ולגמרי מלחיצה, ואת סשה עם רגל שכמעט לא מתפקדת אחרי דקירה, ואת הפנים של המאבטח המאיים.
אבל יותר מכל אני מדמיינת את עיניו הדומעות, האדומות ואחוזות השגעון של ג'ורג', שגורמות לי לצמרמורות חוזרות ונשנות והתקפי חרדה מלחיצים אף יותר. כמעט ואני מרגישה את הצלפות החגורה ההן שוב על עורי. כמעט ומרגישה את ריח הבל פיו שפוגע בפני כל פעם שצחק או דיבר אליי מילים שהייתי מעדיפה לא לשמוע.
ואני מקווה שאני לא אשמע אותן יותר, לא משנה באיזו תקופה בחיים.
אני מתקפלת תחת הפוך ולתוך עצמי בפעם האחרונה, ואז מחליטה שנמאס לי. אני מחליקה מהמיטה בזהירות מגוחכת בשביל לא להעיר את אריאל, שסוף סוף מצליחה לישון קצת בניגוד אליי, וניגשת אל חדר האמבטיה.
כשאני מסתכלת במראה, אני קופצת קצת לאחור.
עיניי, הדבש-ירוקות-אפורות בוהות בי במבט פעור ומבוהל. לחמית העין שלי אדומה וכמעט מודלקת מן הבכי הרב, ועיניי נפוחות כשמסביבן מסגרת סגלגלה-שחורה שגורמת לעיניי הגדולות ממילא להראות מבוהלות אפילו יותר. האף שלי אדום גם הוא, ובכלליות, אני נראית כאילו ראיתי רוח רפאים איומה.
טוב, חוויתי משהו דומה לזה.
אני ממלאה את כפות ידיי במים קרירים שגורמים לשערותי לסמור מהקור ומטילה אותם על פניי בשפריצים גדולים שגורמים לי להתרענן.
לאחר לפחות חמישה סיבובים של השפרצות מים על פניי אני מחליטה לצחצח שיניים.
מברשת השיניים שלי נמצאת בחזרה בבית עם התיק, ומברשת שיניים אחת ויחידה עומדת בתוך כוס זכוכית רטובה למשעי.
אני מתמלאת בושה ולא יודעת מה לעשות. לצחצח איתה? לא לצחצח איתה? אני יודעת שבדרך כלל צחצוח שיניים עם מברשת החבר\החברה שלך מעלה שלב ביחסים הגבוהים ממילא.
זה השלב?
אני דיי בטוחה שלא. אבל למרות שהמוח שלי מתווכח עם עצמו אם כן או לא לעשות את זה, היד שלי פועלת על דעת עצמה.
במהירות מסחררת שאין כמותה ולחיים סמוקות מבושה אני מצחצחת שיניים במברשת של בראיין.
זאת תחושה מוזרה. אני מרגישה כאילו אני עושה חטא, אך באותו הזמן מרגישה תחושה עילאית, כאילו זה אינטימי מידיי.
ואני אוהבת את זה. אני יודעת שמברשת השיניים הזאת הייתה בפה של בראיין לפני ועכשיו היא בפי, וזה שולח זרמים מענגים אל בין רגליי ללא יכולת לשלוט בזה.
כשאני מסיימת, אני שוטפת את המברשת ביסודיות כדי שלא יקרה מצב ויראו שהשתמשתי בה, ואז מחזירה אותה חזרה למקום. אני מנגבת את פי מן המים ומחפשת מסרק באחת המגרות.
כשאני מוצאת, אני מסתרקת במהירות ושיערי נופל בגלים זעירים על כתפיי ועד למותני שכיום צרות. אני מחליפה את התחבושות הרטובות כשפי מתעווה בכאב. פרקי אצבעותיי חתוכים יחסית עמוק, וכל תזוזה רצינית גורמת לעור שלי להיקרע ולדם חדש לזלוג.
אני שונאת את זה.
כשאני מסיימת עם התחבשות הארורות, אני יוצאת מחדר האמבטיה בצעדים קלושים ושקטים ומנסה שלא להעיר את מי שכבר הצליח להרדם.
כשאני מגיעה למטבח בקומה למטה, אני ממלאה מים בכוס שכמעט מחליקה לי מהיד פעמיים עקב אחיזתי החלשה והכאב הצורב ששולח כאבים חדים בידי.
אך זוג ידיים חמימות ולגמרי בריאות, חזקות ונעימות פולשות קדימה אל בטני ועוטפות אותי. אני מרגישה את החום של גופו נצמד אליי מאחורה ומחניקה השתנקות.
לא הייתה זאת השתנקות של הפתעה, כי אני מרגישה את חומו מאחורי עוד לפני שנגע בי. זאת השתנקות של כמיהה, רצון אליו ואל גופו ואל שפתיו ולעזאזל, רצון לכל התחושות שאני רוצה לחוות בחדרי חדרים, בשקט מטריף חושים.
הוא מסיט את שיערי קדימה ומעביר נשיקות רכות וחמימות על עורפי, יורד וגולש אל כתפי. ידיו נכנסות תחת חולצתי הדקה וגורמות לי להחניק השתנקות בשנית.
"בראיין," אני לוחשת את שמו, וזה גורם לו ההפך ממה שאני רוצה.
אני רוצה להגיד לו להפסיק, שזה לא הולם שאנחנו עושים את זה במטבח בבית שלו שבמקרה ההורים שלו נמצאים שם גם.
אך הוא מקבל את זה כ'בראיין' של תמשיך, של אני נהנית.
ואת האמת, הוא לא טועה.
ידיו ממשיכות מעלה לכיוון שדיי כשמטר נשיקותיו ממשיכות הלוך ושוב.
כשהוא מחליק את ידו תחת החזיה שלי הגניחה מצליחה להפלט מפי.
"פאק," הוא ממלמל, מסובב אותי בחוזקה ודוחס אותי עם אגנו על השיש.
בעיניים פעורות בהפתעה, הוא מעביר את מבטו אל גופי במהירות ואז ללא כל הכנה מוקדמת מנשק אותי בחוזקה.
"לעזאזל, אמילי." הוא גונח את שמי לתוך פי, מרים את רגלי ומושיב אותי על השיש הקריר.
הוא נדחף אליי עם אגנו שוב, הבליטה במכנסיו נדחסת עמוק אל גופי. זה מסחרר אותי, ואני מרגישה את הפקעת המתוקה בבטן התחתונה שלי שעומדת לפרוץ בכל רגע.
אני צריכה אותו, אבל לא יכולה לעשות את זה עכשיו. לא היום, לא כרגע.
"בראיין, לא," אני לוחשת כשאני מתנתקת לקחת אוויר.
"למה לא?" מבטו מופתע והוא מתרחק ממני מעט.
"למה לא?" אני לוחשת חזרה את שאלתו ומחייכת קלות. "אנחנו בבית שלך וההורים שלך נמצאים כאן. חוץ מזה, אני לא במצב של...-" הוא קוטע אותי. "תני לי להשכיח לך את הזוועות. בבקשה, רק ללילה אחד תני לי-" הוא לא מסיים את המשפט כי אני מרסקת את שפתיי על שפתיו ההמומות, ומרגישה איך הוא מחייך.
לעזאזל, הוא יודע איך לגרום ללב שלי לזנק. לא שזה מפריע לי, כן? אני אוהבת כל דבר שגורם לו להיות שמח.