Great Danger

פרק 21

17 לספטמבר 2015

אני משועממת. כבר עברו שלוש שעות מאז שקמתי בבוקר ועשיתי כל דבר אפשרי בשביל להעביר את השעמום שלי, אך כלום לא עזר.
ניקיתי את הבית, שלוש פעמים, סידרתי את כל החדרים, אפילו החלפתי מצעים בכל מיטה.
שום דבר לא עזר לי להעביר את השעמום הזה ואת רעש השקט שפוצץ לי את האוזניים.
עד מהרה הבנתי שבראיין היה הדבר שהעסיק אותי מדי יום ביומו כבר תקופה ארוכה, ועכשיו, כשאני מנסה להתרחק ממנו אפילו במחשבות שלי, אני לא מצליחה.
הוא מילא חלל ריק וכבד ששכן לי עמוק בין הצלעות, ועכשיו כשאנחנו לא מדברים החלל הזה חזר כפליים.
האם קל לי? לא, לא קל לי.
ועכשיו אני עומדת במטבח, מטלית לחה בידי ואני מעבערה כבר תריסר פעמים לפחות את המטלית על השיש הנקי מרבב ממילא.
ואז אני מבינה.
אני חייבת עבודה. אני חייבת לעשות משהו עם עצמי. כסף לא נשאר לתמיד, ואני רוצה ללמוד בקולג'. למרות הכל.
לאחר איתור מהיר של הפלאפון שלי אני מוצאת אותו ומחייגת לאריאל.
אחרי שהודעתי לה שבוע שעבר מה קרה עם בראיין, היא ואני יושבות כמעט כל ערב מול סרט קיטשי ואוכלות שטויות.
ואז עושות ספורט, אבל מלא ספורט.
הקול של אריאל מקפיץ אותי מהבהייה הממושכת בשיש. "הלו."
"היי," אני ממלמלת בלחש.
"היי, מה נשמע?"
אני מגלגלת עיניים. "משועממת. אני חייבת למצוא עבודה לפני שאני מתחילה לנקות מתחת לרצפות ברצפה."
קול הצחוק הרם של אריאל ממלא את אוזני. "זה היה רק עניין של זמן עד שהייתי מוכנה למשוך אותך מהבית בשביל לחפש עבודה."
"אז הגיע הזמן," אני מצחקקת. "התחלתי להתחרפן."
"בהחלט, גם אני. אני אצלך עוד עשר דקות."
אני מנתקת את השיחה ועולה מעלה להתארגן. אין לי מושג לאן היא לוקחת אותי בשביל לחפש עבודה, אבל אם אתה מחפש עבודה טובה שמצליחה להביא לך אחלה כסף - אריאל היא האדם שאליו פונים.
היא מכירה כל חור בעיר הזאת, כל חנות, כל שמועה.
לאחר כשתיים-עשרה דקות, על השעון, אריאל דופקת בדלת ביתי.
"היי," היא קופצת עלי בחיבוק מוחץ. "איך את?"
אני נאחנחת. "בסדר. אני מקווה, בעצם."
"יהיה טוב," היא מסירה חתיכת שיער סוררת מן פניי. "הוא יבין מה הוא הפסיד."
אני מהנהנת בהסחת דעת את ראשי וחוטפת מהכיסא את התיק שלי.
"נלך?" אני מנסה לגרום לה למהר ושנצא מהבית מהר ככל האפשר. אני כבר לא יכולה להיות כאן. ככל שהזמן עובר הבית הזה נהפך למחניק יותר בשבילי.
"נלך," היא מסכימה, פותחת את הדלת לרווחה ויוצאת החוצה בדילוגים קלילים.
זה אחד הדברים שאני אוהבת באריאל, בלי יותר מדיי שאלות, בלי חפירה על נושאים שגורמים לך להרגיש לא נוח. והיא כמעט תמיד שמחה באופן משעשע למדיי, כך שלהיות בחברתה גורם לך למצב רוח מרומם למרות שאתה במצב רוח מבאס לגמרי.
כשאריאל מתניעה את המכונית, אני מניחה את ראשי על החלון ובוהה לעבר הבית של בראיין.
אתמול הייתי עם אבא שלו אצל החוקר בסטיל, ושום דבר חדש לא נראה באופק. אנחנו חייבים לדעת מה עושים בקשר לג'ורג'. השהייה הממושכת שלי בבית לבדי, כשסשה נמצאת פעם ב-, גורמת לי לפחד משתק. ולמרות שג'ורג' היה במעצר אני עדיין מפחדת כי הוא אכן ישוחרר בערבות. ואינני יודעת אם יגיע יום שהוא ידפוק בדלת הבית או יעלה לחדרי אפילו ללא דפיקה, כך שאני פשוט אפקח עיניים ואגלה את ג'ורג' עומד מולי.
ואלוהים יודע שהוא יכול לעשות דברים מטורפים.
כי האדם הזה מטורף לגמרי.
"לאן אנחנו נוסעות?" אני שואלת את אריאל ומנמיכה את השיר שהתנגן ברקע.
"קופליי פלייס," היא מחייכת אליי חיוך יודע סוד.
אני משתנקת. "את רוצה שאני אעבוד בחנויות של לואי ויטון וגוצ'י? השתגעת?!"
"זה כסף טוב!" היא מגנה על עצמה ונעצרת ברמזור אדום. "מי כמוני יודעת כמה את טובה בלשכנע אנשים לקנות חתיכת בד מזדיינת באלפי דולרים."
אני מגלגלת עיניים. "השפה שלך ממש מלוכלכת. זה בגלל ג'ארד? אותו אחד שאת יוצאת איתו מאז המסיבה?"
הלחיים של אריאל נהפכות להיות בצבע אדום עמוק. "תראי..."
"הוא מת," אני ממלמלת במלודרמטיות מוגזמת ומנידה את ראשי לשלילה.
אריאל צוחקת והרמזור הופך לירוק, אז היא לוחצת על דוושת הגז. "אני גם מעירה לו על זה לפעמים."
"אחרי שאני אעיר לו בדרך לא נעימה, הוא לא ידבר ככה לידך יותר לעולם."
"אויש, את כל כך פרימיטיבית. זאת רק קללה."
"אני? חס וחלילה. וזה לא רק קללות, אריאל. זה כבר נהיה הרגל בשבילך."
אריאל צוחקת שוב, מעבירה יד בשערה המלא והבלונדיני. "אז מה? זה נסבל. הוא מזיין ממש טוב."
"אריאל!"
היא צוחקת חזק אפילו יותר. "ידעתי שזה ידליק אותך."
"הו, בהחלט!"
"את לא יכולה להתכחש לעובדה הזאת, מותק. חוץ מזה, אני בטוחה שאת ובראי..."
קולה גווע כשהיא מבינה מה היא הולכת להגיד. החיוך שהיה לי על הפנים יורד גם הוא, ואני נאנחת.
"סליחה." היא ממלמלת בקול קטן.
"זה בסדר," אני מניפה את ידיי בביטול. "אי אפשר להתחמק מזה לנצח."
"יהיה טוב," היא לוחצת את כתפי בעידוד.
"כן, אני יודעת." אני אומרת. היא לגמרי צודקת. אני לא יכולה לתת לשמו של בראיין להפוך אותי לגוש עצוב כל פעם שאני רק שומעת אותו. זה לגמרי מטמטם אותי, ואני כבר לא מכירה את עצמי מעצם ההתנהגות הזאת. אף פעם לא הגבתי חזק כל כך לשמו של בן אדם. וזה חייב להשתנות, ואם זה לא ישתנה אני לא יודעת מה יהיה השלב הבא. האם זה נהפך להיות קל יותר ביום מן הימים?
אריאל פונה פנייה חדה ימינה ומגיעה למקום העצום בגודלו. זהו מקום בדומה בצורתו לקניון, אך בפנים יש את כל חנויות היוקרה שאי פעם שמעתם עליהם. גוצ'י, ג'ימי צ'ו, טיפאני, ראלף לורן, דיור ותאמינו לי שזהו רק חלק קטן.
"את לא נורמלית," אני ממלמלת לאריאל כשהיא יצאה מהאוטו לאחר שהחנתה אותו.
"לא נורמלית זה השם השני שלי," היא מחייכת חצי חיוך עקום.
"עכשיו באמת," אני דורשת לדעת. "למה דווקא קופליי פלייס?"
אריאל מגלגלת עיניים. "את ההסבר כבר אמרתי לך. וטוב נו... יש את החנות של לואי ויטון בקומה השנייה שאפשר להגיד ש... הדוד של ג'ארד מנהל. יש שם משרה פנויה ששמעתי עליה מג'ארד לפני בערך שלושה ימים. אני לא יכולה לעבוד בזה כי אני סתומה במכירת דברים, אבל את כריזמטית ובעלת כושר שכנוע אז חשבתי אולי..."
"את צוחקת עלי," אני פוערת עיניים למשמע הדברים שאריאל אומרת לי. היא באמת לא נורמלית. אני האדם האחרון שבנוי למכירת דברים יוקרתיים, או דברים בכלל! חוץ מזה שהיא בעלת שכנוע רב יותר ממני.
"תאמיני בעצמך קצת. אם אני מאמינה בך, למה לא?"
אני נאנחת. "בואי נסיים עם זה כבר."
אריאל מוחאת כף אל כף, קופצת קצת במקום כמו ילדה קטנה ואז מושכת אותי איתה. לעזאזל איתה.
המקום עצום בגודלו, מפואר בהחלט, שאנשים מלאי כסף בכיסים הולכים אנה ואנה ומבזבזים את כספם על 2 חתיכות בד שנקראות "בגד ים" או על בקבוק עם ריח שמתנדף אחרי 3 שעות שמה שיש ברובו זה אלכוהול עם תמצית ריח.
כשאנחנו מגיעות לחנות, עיניי נפערות אפילו יותר. לעולם לא הרשתי לעצמי ממש לבקר כאן, והמחשבה לבקר כאן לפחות 3 פעמים בשבוע או אפילו יותר נראת לי כמעט קוסמית.
"הגענו." אריאל מסתכלת בעיניים בוערות מתשוקה על החנות היוקרתית. אני מגלגלת עיניים בגלל פרצופה, ואנחנו נכנסות לחנות.
ובכן, מה שקורה שם הוא הדבר האחרון שאני מצפה לראות.
הוא יפה כמעט כמו בראיין.
ממש מאחורי הדלפק שמיוצר משיש שחור מבריק, עומד גבר בערך בתחילת שנות ה20 של חייו, עם זיפים בלונדיניים ושיער בלונדיני מדהים שנופל לו על המצח באופן שמזכיר לי את שיערו של בראיין, והעיניים האפורות הבהירות שלו בוהקות כל כך על רקע צבע העור השחום שלו מהשיזוף הרב, מה שגורם לי כמעט לגמור על המקום.
החולצה השחורה המחויטת חובקת את שריריו ורואים בבירור את השרירים שבולטים תחת החולצה היפה הזאת שלו. הוא סקס מהלך, והלב שלי מחסיר פעימה.
אריאל נעצרת על ידי, משתנקת, וכשאני מעבירה את מבטי אליה היא בולעת רוק ומסתכלת עלי במבט חושש.
אוי, שיט. עוד גבר בחיים שלי לא יועיל לי בשום. פאקינג. צורה.