Great Danger

פרק 27 - חלק א'

18 לאוקטובר 2015

אני עומדת מול בראיין, ליבי דופק במהירות עצומה. הדמעות כמעט ונשכחו, ועכשיו אני עומדת מולו והוא יושב בנחת על המיטה ממולי.
אני לא ממש יודעת מה להגיד. גופי צועק ברצון כמה התגעגע אליו, ואני מנסה להבליע את ההרגשה הזאת.
אני יודעת שעוד קצת, ממש קצת, ואני נשברת לחתיכות קטנטנות. ולא במובן הלא טוב של המילה. אלא התפרקות מופלאה תחתיו, כשהוא לוחש את שמי.
ואני לא רוצה לתת לעצמי להישבר. אני יודעת שאם הוא רק יתקדם ויגע בי זה מה שיקרה. אני אשבר, אמשך אליו כמו אל מגנט, כמו דבק שאי אפשר להסיר, ואז אני אהיה אבודה בעיניו היותר מדיי כחולות.
יש בנינו קרב מבטים קטן. בראיין מסתכל עליי, בוחן את רגליי, את מכנס הבד הבהיר שאני לובשת, מה שממש לא סקסי, ועולה למעלה עם עיניו הבהירות עד הגופייה השחורה הממוצעת שלי, ואז לשיערי האסוף בגומייה, פקעת מרושלת על קודקוד ראשי. אנחנו ממשיכים לבהות אחד בשני, בשתיקה רועמת ומתח באוויר שאפשר לחתוך עם הסכין הכי פחות חדה שיש במגרה, ואני מתנשפת ו...
"פאק!" בראיין מנתר מהמיטה, שולח את עצמו עליי ומצמיד אותי אל הקיר בשניות.
ואני לא שם.
גבי נתקל בקיר, ואני מוציאה צליל הפתעה שנקטע בשניות כשפתיו החמימות של בראיין מוטחות על שפתיי, ואני פולטת אנחה.
לעזאזל, כמה זמן לא הרגשתי את השפתיים שלו עליי.
בראיין מרים את ידיו ומחזיק אותי ביד אחת במותן, בעוד שהיד השנייה מעסה את חזי דרך החולצה. בראיין מנשק אותי, ואני מתכוונת, ממש מנשק אותי, ואני נצמדת אליו אפילו יותר.
לשונו פולשת לפי, ואני נוגעת בחזהו החם. לאט-לאט אני מורידה את ידי מטה עד השוליים התחתוניים של הטי-שירט שלו, ואז מרימה אותה מעל ראשו ומעיפה אותה לצד החדר. בראיין מחזיר חזרה את שפתיו אל שפתיי לאחר שהתנתק בכדי שאוציא את החולצה, ואז הוא מסובב אותי לכיוון המיטה. הוא מתנתק ממני ועומד מולי, מתנשף. "תתפשטי."
מילה אחת. מילה אחת שגורמת לאדמומיות לעלות בלחיי, ולהשפלת ראשי.
אני לא יכולה להתפשט מולו. אני מבויישת ונבוכה ואני לא מרגישה בנוח להוריד את בגדיי אל מול הגבר הזה, כמה שהוא יהיה שתלטן וחתיך.
"אמילי," קולו של בראיין לא יותר מלחישה. "אני רוצה שתתפשטי בשבילי."
נשימתי נעתקת. "אני לא..." אני מגמגמת.
"אני לא שופט אותך, ואת יודעת את זה. תתפשטי, אמילי. תהיי גאה במי שאת."
איך הוא יכול להגיד לי את זה אחרי כל כך הרבה שנים של שנאה עצמית, בגללו? מה גרם לו לשנות את ההתייחסות שלו כלפיי? הגיל שלנו? החברים שלו? מה שקורה לי בחיים? אולי זה בכלל קשור רק למראה החיצוני שלי. אני לא בטוחה איפה אני צודקת, אם בכלל.
"בראיין, אתה יודע שאני לא אוכל לעשות את זה."
הדם בלחיי בוער יותר מתמיד. בראיין מוציא אוויר מראותיו בקול רם וניגש אליי בצעדים קלילים. "אולי. אבל מה שאני יודע בבירור, זה שאת צריכה לדעת ולהכיר בעצמך, לא משנה העבר ובכמה חרא העברנו את עצמנו בו." ידיו הקרירות והנעימות נוגעות בלחי הלוהטת שלי, ומצננות אותה.
שיט, אני כל כך רוצה לעשות את זה, אבל אני מתביישת. אני בולעת רוק בכבדות, עושה חושבים עם עצמי. לעשות את זה? לא לעשות את זה? אני לא יודעת איזה תגובות זה יפיק ממנו. אני מפחדת שהוא יתאכזב ממה שהוא יראה. זה שונה מהפעמים הקודמות.
פעם שעברה זה פשוט זרם, עכשיו, כשהוא מבקש ממני להתפשט, שהוא יבחן את הגוף שלי במכוון... זה שונה. אני לא יודעת למה הוא מצפה, אבל זה בטח ובטח קריטריונים שאני לא עולה עליהם, אפילו לא קצת. אני לא הדג הכי טוב שהוא היה יכול להעלות ברשת. אני לא גבוהה דייה, לא רזה מספיק, אפילו לא יפה מספיק. שלא נדבר על מושכת. אני רחוקה מלהיות מושלמת, וכך אני רגילה לחשוב. זה מה שאני יודעת. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי בצורה אחרת, כי כך הכתיבו לי לחשוב. אני לא מאמינה למשפט שאומר שאף אחד לא מושלם. אני מכירה די והותר אנשים מושלמים, כאלה שהייתי רוצה להיות במקומם. אבל אני לא. אני... אני, ואני לא יכולה לשנות את זה. אבל כרגע, במצב הזה, הפגיע, האם אני מוכנה לעמוד מולו חשופה ולדעת שזה שונה מלפני חודש, חצי שנה, שלוש שנים? זה שונה מכיוון שבאמון צריך לזכות, וכרגע אני חסרת אמונה בכל אדם על פני כדור הארץ הזה. אני מחליטה במהירות החלטה מהירה.
על החיים ועל המוות. אני מהנהנת, צועדת קלות אחורה והצידה, הרחק ממנו.
ואני מתחילה בחולצה שלי.
בגופייה השחורה שלי, אני מרגישה נוח להפליא. בלעדייה...
ללא מחשבות מיותרות אני שולחת את ידיי ומרימה אותה מעל ראשי, מעיפה אותה לצד החדר. עכשיו אני עומדת מול בראיין בחזייה בצבע ירוק-טורקיז, עם תחרה עדינה מה שגורם לחזייה להיראות סקסית, ולא מטופשת.
עיניו של בראיין נדלקות, והוא מביט בי במבט בוער. אני ממשיכה למכנסיים, מפשילה אותם בידיים רועדות, לא בטוחה בעצמי, ואז מדלגת החוצה מהם ובועטת אותם הצידה.
אני לובשת תחתונים ירוקים דומים, סט מושלם לרגע תשוקתי. ואפילו לא ידעתי שהוא בא.
עיניו שורפות אותי במבטן, ואני מסמיקה כולי. הוא אוהב את מה שהוא רואה? הוא לא?
ואז מבטו מתקשח. "השיער שלך, אמילי."
אני שולחת יד במהירות לשיער ראשי, ומצמידה את ירכיי באי נוחות. השיער שלי אסוף, והוא לא אוהב את זה. הוא תמיד אהב את השיער שלי פזור.
אני מתירה אז הגומייה משיערי, כך שהוא נופל בגלים עשירים וחומים על כתפיי ועד מתחת לחזי. עכשיו בראיין מסתכל עליי בתאוות בשרים, לא מסתיר את זה בשום אופן, ואני נבוכה כמו שלא הייתי נבוכה בחיים.
אני משפילה את ראשי לכפות רגליי, עוקבת עם עיניי אחר הלק האדום שמרחתי בציפורני רגליי. אני שומעת צעדים לכיווני, שוב.
"פאק, אמילי... את יודעת איך את נראית כרגע?"
אני נושכת את שפתיי, לא מודעת לעצמי בכלל.
"את חלומו של כל גבר," הוא אומר, נוגע-לא נוגע בקווצת שיער קטנה בין אצבעו לאגודל. אני מנידה בראשי. זה לא יכול להיות, אני לא יכולה להיות... הדבר הזה שכולם רוצים.
"את חייבת לדעת איך לקבל מחמאות, מתוקה." קולו סמיך, ואני פשוט לא יכולה לחכות יותר.
אני מרימה גבה, מחליטה לשנות את הנושא ממני אליו. "אתה לא חושב שגם אתה צריך להתפשט?"
בראיין מחייך חיוך יודע סוד, ואז צועד ממני ומפשיל את מכנסיו יחד עם הבוקסר הצמוד שלו.
אני מחייכת חצי חיוך ומושכת בכתפי. "עכשיו קח אותי אליך. כולי שלך."
ובראיין גונח בהנאה ומצמיד אותי אליו.
"אלוהים, בראיין," אני נאנחת. אני שוכבת על הגב, בראיין מעליי, והוא מוביל אותי לסיפוק שלי שוב.
"כן..." הוא נושף באוזני, ואני עוצמת עיניים בהנאה. הוא הולם בתוכי חזק, ורק עוד קצת, ו...
רעש של חריקת ידית נשמעת, ודלת חדרי נפתחת לרווחה.
אני פוקחת עיניים במהירות, מבוהלת, וראשי מסתובב יחד עם ראשו של בראיין.
ואני לא מאמינה למראה עיניי. סם, חיוור, עומד בכניסה לחדרי. עיניו האפורות פעורות במבט לא מאמין, ואז הוא מעביר את עיניו אליי ומביט בי במבט מלא גועל.
מבטי מזועזע ואני פוצחת את פי, אך סם מניד בראשו לשלילה, בחוסר אמון מוחלט, ואז מסתובב וטורק אחריו את הדלת.
שיט, זין. אני לא מאמינה.