Great Danger

פרק 28

18 לאוקטובר 2015

צדקתי כשאמרתי שהחיים הם דבר לא צפוי.
מי האמין שאני אעמוד עכשיו מול בראיין השבור ואסתכל עליו נשבר לחתיכות קטנות, בגלל העבר שלנו? אני עברתי את זה כבר מזמן. בכיתי כמו תינוקת במשך ימים. לילות. במשך חודשים ניסיתי להבין מה לא בסדר בי, כשבסך הכל הבעיה הייתה אצלם, לא אצלי. ועכשיו בראיין הוא זה ששובר את הראש בלהבין היכן הטעות הגדולה קרתה. היכן הוא פישל, רציני, עמוק, חזק מאי פעם, ואולי לא יוכל לקום חזרה.
האם בראיין מבין כעט את הכאב שחוויתי במשך רוב שנותיי בתיכון? האם עכשיו בראיין מקבל קצת מושג, רק קצת, למה הוא עולל? אני לא יודעת איך להתנהל עכשיו מולו. בראיין השבור יושב מולי כרגע, גבו נשען על הקיר וכל עשר אצבעותיו תקועות בשיערות ראשו.
הוא מתוסכל, הוא עצוב ויותר מכל הוא מלא כאב.
הוא מביט בי דרך העיניים הכחולות האלה שלו שעושות לי תהפוכות בבטן, אבל העיניים הכחולות שלו לא צלולות כמו תמיד.
הן לא נוצצות בקונדסות, באהבה ותשוקה.
הן נוצצות מדמעות עצורות, מכאב וצער, וחוסר אונים. האם העיניים המדהימות האלה יסחבו את המבט האומלל הזה במשך זמן רב? אני לא יכולה להסתכל על המחזה הזה יותר.
רופס ומכווץ על הרצפה, שוכב הדבר שהחזיק אותי מנפילה.
ועכשיו הוא נפל. נצליח להתרומם יחד, או שמא נשאר מכווצים על הרצפה, שנינו?
אני מפחדת לגשת אליו אבל עושה זאת בכל מקרה, ומתיישבת מולו. הוא מניח את המרפקים על ברכיו המקופלות מולו, ואצבעות יד ימין עדיין תקועות עמוק בשיערו השחור הרך-רך, ואילו היד השנייה מלטפת לי קלות את הלחי האדמדמה.
אני ממצמצת בבלבול קלוש, ובעיני שאלה.
הכל בסדר? הכל יחזור להיות כמו שהיה? אתה לא רוצה לראות אותי יותר? פישלתי? אתה פישלת בעצמך?
"בראיין," אני לוחשת את שמו קלות. אני רוצה שהוא יצא מהמצב הזה, של הכלבלב האבוד והנטוש. אני צריכה את הגבר החזק שלי בחזרה.
הוא מהמהם בקול חלש. הוא עוצם את עיניו כשאני מעבירה את אצבעות ידי בשיערות ראשו, תופסת באצבעות ידיו ומורידה אותן בזהירות, שוזרת אותן בשלי.
"תפקח עיניים."
הוא פוקח את עיניו לכדי סדקים קטנים, ואני רואה סערה שמתחוללת בים הכחול הזה.
"אני בסדר." היה לי הצורך להבהיר את זה. הוא חייב לדעת שעברתי את זה. הוא חייב לדעת.
"את מה שאתה חווה עכשיו כבר חוויתי בעבר. בראיין, זה עבר. העבר. שום דבר לא משנה עכשיו. מספיק לי לדעת שאתה מצטער על זה. מי כמוני יודעת שהשתנת."
הוא מכווץ את גבותיו. "אז מה אם השתנתי?" קולו עדיין לא עולה על הלחישה הרכה. "צילקתי אותך. אני מטומטם. אז חשבתי שזה מגניב, לרדת על ילדים. אמילי, עשיתי דברים רעים. ממש רעים. אני רק נזכר בכל התקופה הזאת ו..." קולו חנוק שוב. אני שונאת את זה שהוא מתייסר על העבר, לעזאזל. שיעזוב את זה כבר בשקט. הוא ממשיך לדבר. "אני יודע מה עשיתי, ואני לא מפסיק להיזכר בזה בכל מקום. פתאום, משום מקום תמונות של הפרצופים ההמומים, הפגועים, של האנשים שבהם פגעתי. באמצע המקלחת, כשאני מתארגן ליציאה, אצל חברים, באמצע צפייה במשחק כדורגל בטלוויזיה. זה משתק אותי, אני לא יודע מה לעשות בשביל להעביר את ההרגשה הזאת. אני שונא את זה. אני שונא אותי. איך את לא שונאת אותי?"
ואז אני מבינה.
בראיין מק'קול הוא האדם הזה שלא משנה כמה יקבל אהבה סביבו, כמה יאהבו אותו וירצו להיות כמוהו, הוא לא יבין את זה. הוא מהאנשים שחושבים שכולם שונאים אותם. בראיין הוא נפש פגיעה, פגועה, שנכוותה בעבר והשאירה לו חור עמוק בנפש.
חשבתי שאני כזאת. אני מבינה שכל הזמן הזה הוא זה שהיה צריך את הבטחון כאן, לא רק אני.
הוא עד כדי כך חסר אנוכיות. הוא שכח מבעיותיו שלו בשביל לנסות לחזק את הבטחון שלי? שלי? ומה עם שלו? האם בראיין ניסה לחזק אותי ותוך כדי זה גם את עצמו? האם הוא נטש את נפשו הפצועה בשביל שאני אטפל בנפש הפצועה שלי מעצמי? הדמעות שלי עולות שוב.
"בראיין..." אני לוחשת את שמו. אני לא מאמינה עדיין שכל המחשבות האלה מתרוצצות לו במוח. מי היה מאמין...
"אני לא שונאת אותך. תפסיק להכניס לעצמך מחשבות לראש. למה אתה חושב את זה בכלל?" אני מתעצבנת. באיזו זכות הוא מוריד את עצמו ככה? הוא מדהים, מוכשר, נאה, והוא יודע את זה. למה הוא מנסה להרוס לעצמו?
"בגלל כל מה שעשיתי, לעזאזל. אם ההורים שלי יגלו מה עוללתי בשנים שעברו... אמילי, הם יאשימו את עצמם. הם ישאלו את עצמם איפה הם טעו, לא מה אני עשיתי לא בסדר. הם יתאכזבו ממני כל-כך. כל חיי עבדתי קשה בשביל להיות כמו אחי הגדול, שון, שתמיד ניסה להחזיר אותי למסלול. הוא היה מטיף לי מוסר אין ספור פעמים.
'בראיין, תפסיק.' 'בראיין, זה לא בסדר.' 'בראיין, אל תהיה רשע.' ואני הייתי צוחק עליו. חושב שהוא חנון. הוא רק ניסה לגרום לי לצמצם את הנזק שכבר נעשה. הוא ידע שיבוא יום ואני אצטער על זה, הוא ניסה למנוע את זה. ואני... דפקתי את זה, אמילי. דפקתי את זה לגמרי." בראיין מושך קלות באפו, ואני לא יכולה להחזיק את זה יותר.
אני פורצת בייפחה משחררת, אסירת תודה על כך שבראיין משתף אותי בכל מה שעובר עליו, ואני לוקחת אותו לזרועותיי ובוכה עליו בעודי מחזקת אותו ואותי כאחד, מנסה להעביר לו את כל מה שאני מרגישה על ידי החיבוק הזה, שמדבר הרבה יותר ממילים חסרות פשר.
אני חייבת שהוא ירגיש שיש מישהו שאוהב אותו, ואני מקווה שהוא ירגיש שזאת אני.
אני לא הולכת לעזוב אותו. אני לא רוצה לשמוע אותו מדבר כך על עצמו שוב. אני לא יודעת אם אני אעמוד בזה, בעוד חוסר בטחון מאדם קרוב.
יש לי אחד משל עצמי לטפל בו.
אני לא יודעת כמה זמן אנחנו יושבים על הרצפה מחובקים, אבל אני ממצמצת קלות בפתאומיות ורואה כי מישהו הדליק את האור שבחדר. החושך כבר ירד ואבא של בראיין, דן, עומד בכניסה לחדר עם פנים המומות. לא כל יום רואים מחזה כזה, של הבן שלך יושב על הרצפה בפנים מכורכמות ולחיים אדומות, מחבק את הילדה שנהג להקניט.
לא כל יום רואים את הבן שלך נשבר לרסיסים.
לא כל יום רואים אל הנפש פנימה, ומבינים שהמשחק הזה של 'אני בסדר' שכולם משחקים בו ביום-יום נגמר סוף סוף.
במשחק הזה אין מנצחים, ואין גם מפסידים.
פשוט צריך לדעת לשחק, ומי שלא יודע לשחק, נופל.
הפעם נפלנו, יחד.
ונתרומם גם יחד. ואנחנו לא צריכים אף אחד אחר שיזכיר לנו שאנחנו יכולים לעשות זאת. למדנו את זה על בשרנו.
דן מבין שאנחנו כרגע ברגע קצת אישי, אז הוא משאיר אותנו לנפשנו במבט תוהה, מסתובב וסוגר אחריו את הדלת. בראיין מסתכל עליי במבט שהופך לי את הבטן ומחליט לשנות לי את העולם מקצה לקצה.
"אני רוצה לספר על היום שבו הבנתי שהתאהבתי בך."
אני נרתעת אחורה כאילו סטר לי, ואני המומה.
"מה?"
הוא מהנהן, נחוש. "את חייבת לשמוע את זה. את לא תאמיני שהסתכלתי עלייך באותו היום. מאז הבנתי שהייתי אדיוט חסר תקנה, וניסיתי להשתנות. את בטח זוכרת את זה."
קטעים מהעבר צצו לי בראש, ואני מהנהנת קלות.
היחס השונה של בראיין מק'קול לאמילי אברנת'י. מי לא זוכר את זה. זה היה מדובר כמעט כמו השמועה ההיא על ורוניקה ששכבה עם ניק, החתיך ההוא מהשכבה העליונה.
"תספר לי." אני לוחשת, ועיניו נדלקות.
והוא מתחיל לספר לי על היום ההוא.