Great Danger

פרק 14

27 לאוגוסט 2015

הריאות שלי מביעות את מחאתן באופן רציני למדיי כשאני פורצת מבין זרועותיו הנוקשות של ג'ורג'.
שיכרון החושים שלו בעקבות האלכוהול פועל הפעם לטובתי, ואני מרשה לעצמי לרוץ מהר יותר ממה שגופי נתן לי אי פעם.
האדרנלין שבגופי מתפרץ במלוא העוצמה, ועד מהרה אני מוצאת את עצמי יורדת שתיים-שתיים במדרגות בקצב מסחרר.
איבדתי את קלרה ואת סשה ממזמן. וגם הן איבדו אחת את השנייה, אני חושבת.
המחשבות עליהן נתפסות על ידי המאבטחים הענקיים האלה לא מותירות אותי חלשה, אלא להפך.
אני רצה מהר אף יותר, רגלי הולמות ברצפת העץ ומשמיעות קול שאי אפשר להתעלם ממנו. טוב, אני לפחות מנסה להתעלם ממנו. אין לי זמן להשקיע בשביל להיות שקטה, אני רצה כל עוד נפשי בי.
ולגמרי רודפים אחריי.
מותשת ומסוחררת מהריצה במעגלים בבית הענקי הזה, אני מגיעה לקומת המרתף העצום והחשוך ובשניות מאבדת את עצמי ואת המאבטחים, שלצערי חמושים באקדחים דומים למה שג'ורג' הידק צמוד לגופי.
איך לעזאזל הגעתי לקומת המרתף? אני לא יודעת. מה שאני יודעת? זה שאני חייבת לברוח מכאן מהר ככל שגופי ייתן לי.
החושך מזעזע והריח של הקומה אפילו ותר. ריח של ריקבון וטחב ומשהו מקולקל.
"תדליקו את הפנסים, אידיוטים." אחד מהם קורא, ולפתע מנורות בוהקות וכחלחלות מסמאות את עיניי, ואני מכווצת אותן במהירות.
"הנה היא!" אני שומעת עוד צעקה, ומפנה את גבי במהירות למקום האור וממשיכה לברוח. למרות שעכשיו הם יכלו לראות אותי-יכולתי לראות גם את דרכי.
זה היה בהתחלה חלל גדול שנהפך צר מרגע לרגע. לבסוף, זה נגמר במסדרון ארוך מלא עששיות שכבו כבר מזמן, ואין ספור דלתות שמובילות להשד-יודע-מה.
אני מקווה שהמסדרון הארוך והצר הזה, שלא נדבר על מסריח, לא ייקח אותי למבוי סתום.
ומהר מאוד אני קולטת שאין לי שום סיכוי נגד שלושה מאבטחים בריונים עצומים בגודלם.
מה הסיכוי שאצליח לברוח מהם? אני קטנטנה ונמוכה יחסית, נקודה לזכותי, אך האם אני אמצא מקום להשתחל בו, מקום שהם לא יצליחו להיכנס אליו?
אין סיכוי. קלוש, מזערי.
"תתפסו אותה כבר," אני שומעת אנקות מאחורי, אבל לא מסתובבת אחורה. אני יודעת שאם אסתובב אחורה, בטח אבהל, או שבטח זה יעכב אותי קצת.
אני ממשיכה לרוץ מהר ככל יכולתי, הלב שלי הולם בראשי והריאות שלי משתנקות לאוויר יקר שאני לא מקבלת במקום החנוק והמסריח הזה.
מה זה פה בכלל?
הבהוב אור לפני שובה את תשומת ליבי ואני מפנה את מבטי גבוה למקום האור.
אני לא מאמינה.
אלו מדרגות חירום החוצה.
אני עולה במדרגות בכוחות שעוד נותרו לי, מנסה לדחוף את גופי חזק ומהר יותר.
אני יודעת שהם מאחורי, ואני יודעת שאסור לי לבזבז אף שנייה בשביל לנשום ולהירגע. אני חייבת לצאת מכאן.
כשאני מגיעה לדלתות של מדרגות החירום אני נתקלת בהן בחוזקה ולופתת את ידיות הדלת המתקפלות, אך הן לא נפתחות.
פאק, שיט. חרא. חרא. חרא!
זה נעול.
טוב, מה אני עושה?
אני מנסה לחשוב מהר. עוד כמה שניות הם מגיעים אליי.
אני מסתכלת למעלה במהירות ומוצאת חלון זכוכית שגופי יכול לעבור בו, מבעד לדלת.
אני אשבור את הזכוכית. האם אני אצליח? סביר להניח שאני לא חזקה מספיק. אך לא נוראי לנסות, נכון?
אני מקמצת את כפות ידיי לאגרוף, שמה את האגודל תחת אצבעותיי כמו שלמדתי, ונותנת מכה חזקה לחלון.
האגרוף שלי עף חזרה אחורה מהמכה ואני פולטת צריחת כאב.
אני מנערת את ידי, מקמצת אותה שוב ומטיחה אותה כנגד הזכוכית בפעם השנייה.
סדק קטן מתחיל להופיע בשולי הזכוכית.
אני לא מאמינה, החיים שלי והמוות שלי מופרדים על ידי זכוכית כפולה מזויינת בדלת חירום.
דבר גשמי שישפיע על החיים שלי.
מה לעזאזל אני הולכת לעשות?
ירייה נשמעת מאחורי ואני מתכווצת בעצמי, פולטת צעקה בשנית.
"דיי!" אני צווחת, ומכווצת את אגרופי שוב.
אני לא אשבר, אני חזקה. אני לא אשבר.
אני חוזרת על המנטרה הזאת בראשי כמו דיסק שרוט ומקולקל, ומטיחה את האגרוף שוב על החלון. פרקי אצבעותיי מתחילים לדמם, גם מן המכות וגם מהזכוכית השבורה, ואני מייבבת בקול קלוש.
עוד ירייה נשמעת מאחורי ושוב הם מחטיאים, ופוגעים בזכוכית שממולי.
אני צועקת ומכסה את פניי בידי כשהזכוכית מתנפצת תחת הכדור של האקדח.
אני ישר פועלת.
אני מעיפה את שברי הזכוכית שנשארו על מסגרת החלון וזוחלת החוצה במהירות. אחד הבריונים שולח אליי את ידו ומחזיק ברגלי, ואני צורחת במלוא הגרון שלי ומנסה לבעוט בראשו. אני מניפה את רגלי לכל עבר, וכשאני שומעת משהו מתפצח -כנראה האף של הבחור- אני נמלטת מן ידיו וממשיכה במסע הבריחה שלי.
אני שומעת אותם רוטנים, בועטים בדלת שהצליחו סוף סוף להגיע אליה ומנסים לעזור לבחור המסכן והממש לא קשוח שבעטתי לו באף.
הדבר היחיד שעוצר אותי מלרוץ והופך את גופי לקרח הם זוג פנסי רכב ענקיים שבאים במהירות ממולי.
אם אני לא הולכת למות מהיריות שמכוונות לעברי, אני הולכת למות מדריסה.
עד שאני רואה את האוטו, לבין הקליטה של מוחי, לבין ההבנה והתגובה, כבר נשמעחם צפצופים רמים באוזני ופנסי הג'יפ הגדול עוצרים סנטימטרים ספורים מגופי הצנום.
זה ג'יפ אאודי.
לא...
אני קורסת על הרצפה באפיסת כוחות מוחלטת כשאני רואה את בראיין מגיח מהג'יפ הגדול, מבטו מביע שנאה טהורה ובהלה מזוקקת.
"אמילי!" הוא צווח, קולו רועד, והוא ניגש אליי ומרים אותי על רגליי. "את בסדר?" הוא שואל, ומזעיף את פניו לנוכח הדם שמטפטף מפרקי אצבעותיי. בקושי שרפה אני מרגישה. האדרנלין שזורם בעורקי גועש בצורה מסוכנת.
"אני בסדר," אני אומרת, קולי חזק להפתיע. "תזהר, יש להם אקד-" בדיוק כשאני אומרת את זה נשמעת ירייה רועמת שגורמת לי ולבראיין להתכווץ בבהלה.
"תכנסי לג'יפ!"
"לא!"
מבטו מתכהה בהבעה כועסת. "תכנסי לג'יפ, אמילי."
"בראיין," אני מזהירה. "אני לא נכנסת לג'יפ."
עוד ירייה חזקה נשמעת, וליד ראשי אני שומעת 'ווש' חזק וחד.
"אמילי, תיכנסי לג'יפ המזויין!" בראיין צועק, מחווה בידו על הג'יפ.
אני נותרת נטועה במקומי בעקשנות.
"את בלתי אפשרית. מתי תעשי משהו שמבקשים ממך?"
וזה המשפט האחרון שהוא אומר לי לפני שהוא שלף אקדח מחגורת הג'ינס שלו ומסתובב, מגן עליי עם גופו.
"יש לך אקדח?!" אני צורחת בבהלה את מלוא גרוני בכוח שעוד נותר לי. האדרנלין שבגופי מתמעט לנוכח העובדה שבראיין כאן, והכאב הצורם שבכפות ידיי שולח בי הדהודים לא נעימים.
"לאבא שלי יש. הוא עורך דין וס-תתכופפי!" הוא נקטע באמצע המילה, מתכופף במהירות וכך גם אני. כשהוא נעמד גם הוא מכוון את האקדח ויורה לכל עבר.
שני מאבטחים מגודלים יוצאים מן הבניין, כנראה שהצליחו לפרוץ את הדלת המזויינת.
בראיין מצליח לירות באחד מהם בכתף והוא קורס על הרצפה באנקת כאב חנוקה. בראיין לא נשאר חייב וממשיך לירות גם בשני.
"תזהר, בראיין," אני מנסה להגיד לו כשהוא יורה את הכדור האחרון במחסנית.
הוא לא מצליח לפגוע בבריון השני, ולו נשאר כנראה גם את אחרון הכדורים.
"עכשיו את מוכנה להיכנס לג'יפ בספירה שלי לשלוש?" בראיין מדבר בלחש, צועד יחד איתי אחורה, כשפנינו מופנים לבריון שמחפש על מכנסיו מחסנית חדשה.
הוא לא מוצא, ובראיין מבין את זה מהר יותר ממני.
"שלוש!" הוא צווח, ואני רצה במהירות באיזשהו כוח שאלוהים נותן לי, ומצליחה להיכנס לג'יפ עוד לפני בראיין.
הוא מנתר לג'יפ במהירות ומעביר הילוך לרוורס, וכבר במהרה אנחנו דוהרים בשביל.
נשמעות עוד 4 יריות, אחד מהן פוגעת בשמשה של בראיין ומנפצת אותה לגמרי. אני מכסה את פניי מהזכוכיות בפעם השנייה לאותו היום ובראיין כמעט לא מצמץ.
מה זה הדבר הזה שיושב ליידי?
עד מהרה אני מבינה שאני לא מכירה כנראה שום דבר על מה בראיין ומי הוא באמת.
"בראיין, תחזור אחורה."
"השתגעת?!" הוא כמעט צורח.
"קלרה וסשה עדיין שם!"
מבטו מאפיל. "לא מעניין אותי. את כאן."
"בראיין!" אני מטיחה את ידיי קדימה על מגירת האחסון. "תחזור לשם. עכשיו!" ני מדגישה את המילה 'עכשיו' ובראיין פולט נשיפה קולנית מעוצבנת, מסתובב במהירות סיבוב פרסה וטס על רחבת הגינה בשביל להקיף את הבית הענק.
"אני לא יודעת איפה הן."
"ברור שאת לא יודעת," הוא רוטן. "הבית הזה הוא עצום!"
אני מכווצת את גבותיי, מנסה להתרכז.
אני יודעת שאולי קלרה לא תמיד הייתה נחמדה אליי, ושסשה ואני אויבות מגיל 0 בערך, אבל זה לא אומר שהן לא מעניינות אותי, או שלא אכפת לי מהן.
אני קוחטת את סשה בשדה ראייתי ולוקח למוח שלי זמן להבין שזו באמת היא.
היא פצועה, צולעת כשדם סמיך מטפטף במורד רגלה, והיא מנסה ללכת בכל הכוח. מאחוריה נמצא מאבטח, והוא לא חמוש כמו האחרים.
אך זה לא העניין, כי עם נשק או בלי, הוא עדיין חזק ממנה.
"סשה!" אני צווחת ובראיין, שקולט אותה, נוסע במהירות מרבית ונעצר סמוך עליה, כך שאנחנו עומדים בינה לבין הבריון. היא רצה במהירות, מתעלמת מן הכאב החד של רגלה עד כדי כך שרואים את הסבל על פניה, והיא פותחת את הדלת במהירות מסחררת ומנתרת לג'יפ הגבוה. מאיות השנייה לאחר שהדלת נטרקת בראיין כבר נוסע משם במהירות ודורס את המאבטח שרדף אחר סשה.
"איפה קלרה?" אני שואלת מתנשפת, חצי צועקת חצי משתנקת.
"אני לא יודעת!" סשה צורחת, ספק מהכאב או ספק מהבהלה. אולי בכלל משניהם.
"מה עושים?" אני מייבבת לעבר בראיין.
"אני לא יודע," הוא ממלמל, מבולבל. "אני לא חושב שהיא הצליחה לברוח, אמילי."
"לא," סשה לוחשת. "היא ברחה. היא בטוח ברחה."
בראיין מעביר את מבטו הכחול אל רגלה המדממת של סשה, ומזעיף את פניו כשדמה מכתים את עור המושב היוקרתי.
"נצטרך לחפש אותה." אני קובעת.
"אני לוקח אותך מפה, אמילי." בראיין עקשן כמעט כמוני, וזה יוצר התנגשות כוח גדול.
אך חבל שהוא כמעט קשוח כמוני, ולא קשוח כמוני.

"בראיין," קולי מאיים. "אני לא נוסעת מכאן עד שקלרה לא אתנו. או שלפחות ננסה להציל אותה. בבקשה. אני אשנא את עצמי כל כך אם אגלה שיכולנו להציל אותה ופשוט לא עשינו את זה."
בראיין מתנשף, חזהו השרירי והזהוב מתנפח תחת נשימותיו. אני מקווה כל כך שהוא יסכים. עדיין, באיזשהו מקום היא כן אמא שלי. חלקית. אני לא מתכוונת לאבד שתיים מהן.
הוא מהסס למשך שניות, ואז פונה שוב בפרסה ועט כל הדרך עד הכניסה לבית, מסתתר תחת עץ אלון גבוהה.
"תחכו פה. אני הולך להביא אותה. או לפחות לחפש אותה, אם היא עדיין לא מתה."
"בלי נשק?" אני מתעלמת מהבוטות שלו.
הוא מניד בראשו וטורק את הדלת אחריו.
כשהוא בתהלך בנינוחות לעבר הכניסה לבית ונעלם מאחורי הקיר, החרדה תופסת את מקומו של האדרנלין וכמעט שאני מתמוטטת על כיסא העור.
אם משהו יקרה לבראיין בגללי אני... הרי זאת הסיבה למה הלכתי עם ג'ורג' מלכתחילה. פחדתי שיפגע בבראיין.
אני מרגישה את התקף החרדה כמעט חונק אותי, כמו טבעת ברזל סביב ריאותיי, ואני מתאמצת לנשום.
"היי," קולה של סשה עמום תחת התקף החרדה שלי. "הכל יהיה בסדר." ואני מקווה שהכל באמת יהיה בסדר.
הדקות עוברות, ובדיוק ברגע שאני מתכוונת לצרוח, או לקפוץ מהאוטו בבהלה, או כנראה שלהתעלף, בראיין מגיח מאחורי הקיר כשקלרה נסחבת על כתפו הרחבה.
פאק, מה, הוא כל כך חזק שהוא יכול...
"אלוהים אדירים!" קולה של סשה מקפיץ אותי והיא מנסה לצאת מהג'יפ, אבל הדלת נעולה.
פתיחה רק מבחוץ, בראיין? מה, אנחנו תינוקות?
בראיין פותח את הדלת בצד הנגדי ומניח את קלרה המעולפת על המושבים הנותרים. "אתם תצטרכו לשלם לי על ניקוי יבש אחרי כל הדם שנשפך פה היום," הוא מגלגל את עיניו ואנ מתעצבנת, אבל לא יכולה להגיד כרגע דבר.
לקלרה יש חתך עמוק מהגבה עד אמצע המצח וזה נראה לא טוב, ואני מבינה שכנראה התעלפה מהמכה הזאת.
לראות את קלרה במצב הפגיע הזה לא זה משהו שרציתי להיתקל בו, ואני נתקלת בו, בלית ברירה.
"בואו נעוף מהמקום המחורבן הזה," בראיין מסנן בשיניים חשוקות, ורק אז רואה שלאוזנו מחוברת אוזניה קטנה עם חוט המסתלסל וממשיך תחת חולצתו השחורה.
מה זה, ומי זה לעזאזל?
אבל זה לא מעניין אותי.
הוא הרגע הציל את חיי שלושתנו.
ואני אהיה אסירת תודה כלפיו לנצח.